בצרה. טיילת אל קורניש. כף ידה הקטנה אוחזת באצבעותיו הארוכות והחמות של אביה. ריח טבק עולה מחליפתו, ומכל עבר עולים ריחות הקינמון וההל משקי התבלינים. קולות הסוחרים והקונים נמהלים בקולות הילדים המעיפים עפיפונים ומנופפים במרץ אל סירות עץ קטנות השטות לאורכו של הנהר לאט ובשקט. אבא רוכן לעברה. "בִּנְתִי," הוא אומר, "לנהר הזה שאת רואה קוראים שַטּ אֶל עַרַבּ. הוא מגיע עד פרס הרחוקה," היה ממשיך ומספר לה בקולו הנעים, "ואת ילדה גדולה, כבר מכירה את ארץ פרס מהמְגַ'לַה בפורים."