ג'ושוע ויבר מקבל תשלום מאנשים שיודעים שלא יהיו בחיים כשהוא יבצע את העבודה. הם מבקשים ממנו להגיע להלוויה, להעביר מסר לבן משפחה, לחשוף סוד שנשמר שנים או לדאוג לפרט מביך שאסור שיתגלה אחרי מותם. חלק מהבקשות מרגשות, אחרות מצחיקות, ויש כאלה שעלולות לשנות לחלוטין את האופן שבו המשפחה תזכור את האדם שהלך לעולמו.
ויבר, בן 43 מוושינגטון שבארצות הברית, מכנה את עצמו "פורץ הלוויות". אבל הוא לא באמת מגיע לאירועים כדי להפריע סתם כך. לקוחותיו שוכרים אותו בעודם בחיים ומפקידים בידיו הוראות שאמורות להתבצע רק לאחר מותם. לעיתים הוא נדרש לספר לבן או בת הזוג שהמנוח או המנוחה ניהלו רומן בסתר.
"לפעמים מדובר בהודאה בבגידה, וזה יכול להיות קשה, כי ברור שיהיו לאדם שמקבל את הבשורה הרבה שאלות ורגשות", סיפר. "אדם גוסס יכול לומר: 'אני רוצה שיידעו את האמת אחרי שאלך'. ואז האחריות שלך היא למסור אותה, לא משנה עד כמה זה לא נעים".
מתכון סודי על המצבה וארגז יין בתוך הקבר
ויבר מסביר שרבים מלקוחותיו פשוט אינם מסוגלים להתמודד עם האמת בעודם בחיים. "אנשים דוחים דברים. יש הרבה בושה. לעיתים קרובות הם מחכים לרגע האחרון כדי להתוודות", אמר. "אבל אני עושה את זה, כי הרבה דברים נותרים ללא מילים, ואני חושב שחשוב שאנשים יידעו את האמת".
אלא שלא כל הבקשות קשורות לבגידות או לסודות משפחתיים. חלק מהלקוחות פשוט רוצים להשאיר אחריהם הפתעה שתגרום לאנשים לחייך.
אישה אחת ביקשה ממנו לדאוג שארגז יין שרדונה מהסוג האהוב עליה ייקבר יחד איתה. אישה אחרת, שהתבקשה במשך שנים לחלוק עם אחרים את המתכון הסודי שלה לעוגיות שוקולד צ'יפס, מצאה דרך מקורית במיוחד לחשוף אותו: היא ביקשה מוויבר לדאוג שהמתכון ייחקק על מצבתה לאחר מותה.
לקוחה נוספת ביקשה ממנו לעמוד בחלק האחורי של טקס ההלוויה שלה כשהוא מרכיב משקפי שמש כהים ומתנהג בצורה מסתורית, רק כדי לגרום לאורחים לתהות מי האיש הזה ומה היה הקשר שלו למנוחה.
בקשה אחרת הייתה דווקא מרגשת במיוחד. אישה ביקשה ממנו לחלק בהלווייתה כרטיסים שבתוכם זרעי פרחי בר, כדי שהאורחים יוכלו לשתול אותם לזכרה.
"אני חושב שהיא הרגישה שכבר הייתה נטל גדול מדי על משפחתה", הסביר. "אז הבקשה ממני לעשות את הדבר הקטן הזה הייתה דרך להנציח אותה בלי להזדקק לעזרה נוספת מאף אחד".
יש גם משימות מעשיות בהרבה, שנועדו למנוע מבוכות משפחתיות. "לפעמים מישהו פשוט אומר לי: 'היי, יש לי אביזרי מין במגירה שליד המיטה. אתה יכול בבקשה לדאוג שההורים שלי לא יראו אותם?'".
ויבר מטפל גם בבקשות הנוגעות לחיות מחמד. לקוחות שחוששים מה יעלה בגורל הכלב או החתול שלהם לאחר מותם יכולים להפקיד בידיו את האחריות לדאוג לבעל החיים עד הרגע האחרון, ואז להעביר אותו לקרוב משפחה, לחבר או לבית מחסה שנבחר מראש.
הכול התחיל בהלוויה שבה נחשפה בגידה
הרעיון למקצוע החריג נולד בתקופת מגפת הקורונה, כשוויבר, שעבד בענף האירוח, מצא את עצמו בוחן אפשרויות תעסוקה חדשות.
במהלך חיפושיו נתקל בריאיון עם ביל אדגר, חוקר פרטי אוסטרלי שהתפרסם בכינוי "המוודה מהארון" בזכות שירות יוצא דופן שהוא מציע: להגיע להלוויות ולחשוף בפני הנוכחים מסרים וסודות שהמנוחים ביקשו להשמיע רק לאחר מותם.
אדגר התפרסם בעקבות מקרה שבו אדם שעמד למות מסר לו הוראות להגיע להלווייתו, להפריע לנאום ההספד של חברו הטוב ביותר ולחשוף בפני האורחים כי אותו חבר ניסה לנהל רומן עם אשתו בזמן שהיה על ערש דווי.
"קראתי ריאיון עם ביל שבו הוא סיפר על כמה לקוחות שעזר להם. זה ממש נגע ללבי, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על זה", סיפר ויבר.
כשהעלה את הרעיון בפני חבריו ובני משפחתו, הם נדהמו תחילה, אבל בהמשך החלו להציע לו בעצמם בקשות שהיו רוצים להשאיר לאחר מותם. כך הבין שיש ביקוש לשירות שאנשים אינם מרגישים בנוח לבקש מקרוביהם
הלקוח הראשון שלו היה דווקא חבר קרוב שגסס מסרטן. בתקופה האחרונה לחייו טיפלו בו שני אנשים, והוא ביקש מוויבר להעביר להם מסר אישי לאחר מותו.
"הוא רצה שאוודא שהם יודעים שהוא הבין כמה קשה היה לטפל בו", נזכר. "הוא רצה שאודה להם בשמו ואספר להם כמה אהב והעריך אותם על כל מה שעשו למענו".
ויבר סיפר שהעברת המסר הייתה עבורו כמעט כמו מתנה. "יכולתי לוודא שהמשאלה האחרונה שלו כובדה. הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון עבורו".
כיום הוא מפרסם את שירותיו באתר ייעודי בשם Funeral Crasher, וגובה תשלום בהתאם לזמן ולמורכבות המשימה. לדבריו, הוא מוכן לשקול כמעט כל בקשה, כל עוד היא אינה חוצה גבולות חוקיים או אתיים.
העבודה, הוא מספר, שינתה גם את היחס שלו למוות ולחיים. אחרי שנים שבהן היה עסוק בטלפון גם בזמן שבילה עם אנשים קרובים, הוא למד להקדיש להם את מלוא תשומת הלב.
"פעם, כשהייתי עם אנשים, הייתי מתעסק בטלפון ושולח הודעות. היום הטלפון בצד", אמר. "אני רוצה להיות מרוכז לחלוטין באדם שנמצא איתי, ואני משתדל לומר לאנשים כמה הם חשובים לי".
"העבודה הזאת לימדה אותי שאף אחד לא מבטיח לך שתהיה הזדמנות אחרונה. אי אפשר תמיד לחכות לרגע הנכון כדי להגיד את הדברים החשובים. צריך לומר אותם עכשיו".