כנר על הגג

למוזיאון הגיע דייויד כשהוא מזיע כולו ועצבני על נהג המונית שכנראה הוריד אותו במוזיאון אחר לגמרי. "נהגי המוניות המזויינים האלה! מה הוא חשב לעצמו!" הוא מפטיר ומיד רץ לחדר האמן שלו, מוציא את כינור הסטראדיואריוס שלו בעדינות, ומחמם את האצבעות.

חייו של הכנר המושך בשש השנים האחרונות נראים לכאורה כמו החלום הרטוב של כל ילד שנשלח לקונסרבטוריון בגיל 5 כדי ללמוד לנגן על כינור. לוח הזמנים שלו סגור בצפיפות לשנה הקרובה ועל חופש אין מה לדבר. "זאת עבודה קשה, זה בכלל לא כיף. מדי יום אני צריך להתאמן בנגינה, להכנס לאולפן ולהקליט, להשיק דיסקים, ולהופיע. על הכינור שלי, הסטראדיואריוס העתיק, אני צריך לשלם 5000 יורו מדי חודש, ב-10 השנים הקרובות, וזה לפני כספי הביטוח עליו." את כינורו בן 288 השנה קיבל בגיל 11 מנשיא גרמניה. "על מתנות כאלה משלמים" הוא אמר אתמול במרמור מסויים.

הצענו לו לצאת לבלות, והוא שמח מאוד להתרענן קצת, ולצאת מהמלון. כשהוא בניו יורק, הוא יוצא אך ורק למועדונים אקסלוסיבים במנהטן, שמציעים חדרי אח"מים נפרדים, מוזיקת אר אנ' בי ענוגה, ואבק כוכבים. "זה הכי טוב, רק האנשים הנכונים נמצאים שם. קחי אותי למקומות כאלה."

את הטוקסידו השחור הוא מחליף בטי שירט ירוקה חושפת קעקועים, כפכפים וג'ינס – ויצאנו לקרוע את העיר. הוא רמז לי שכדאי שנלך למסעדה: "אני מת מרעב, לא אכלתי דבר מהבוקר". אבל רציתי ליצור רושם ראשוני טוב על חיי הלילה בישראל. "בגלל שמוקדם כדאי שנתחיל את הערב בפאב שהכי קרוב למלון, המייק'ס פלייס. כשנשב שם ונשתה, אני אספר לך עובדה הסטורית מעניינת עליו." הובלתי אותו כצאן לטבח.

לאחר בדיקה בטחונית מקיפה נכנסנו פנימה. על הבמה הופיע צמד בשירי פולק אמריקאים. דייויד הזמין את הוודקה היקרה ביותר בתפריט, והתענג על מיץ התפוזים הטרי שמזגו בכוס. "בניו יורק אין מיץ תפוזים טרי, יש נוזל כתום דוחה, אז בישראל אני מנסה לשתות כמה שיותר מיץ תפוזים". כשראיתי שהוא מתחיל ליהנות, סיפרתי לו מה המנדט האמיתי של המייק'ס פלייס:"נחמד פה נכון? היה כאן פיגוע והרבה מוזיקאים מתו". "בואי נלך לאכול, עכשיו" הוא אמר בחרדה מסויימת.

רעש מחריד הפריע לשיחה שלנו.

נציגת הלהקה שהופיעה על הבמה, שקשקה כוס עם כסף קטן בחוזקה ליד אוזנינו, רומזת שזה הזמן לעשות כבוד. "אני לא בטוח שיש לי כסף קטן" אמר גארט בעודו מחטט בכיסיו. "הסתלקי מכאן!" אמרתי לנערה "אין לנו כסף קטן! לכי לדרכך!" חרצתי. היא המשיכה לשקשק את הכוס כחרשת. בסוף גארט מצא שקל וחצי, ועם חיוך של סיפוק היא המשיכה לקורבנות הבאים. שאלתי אותו אם יצא לו להופיע בפאב. "ממש לא, אבל הופעתי בשנה שעברה באצטדיון מול 60,000 איש. היה מטורף".

כשיצאנו מה"מייקס" עיכב אותנו תייר נודניק, שדיבר באנגלית מהולה בגרמנית. "אתה לא נראה ישראלי, מאיפה אתה?" שאל, בעודו מחזיק בידו. "אני ממוצא אוקראיני גרמני, וגר כרגע בניו יורק" ענה לו דייויד בנחמדות של כנר, וניסה לשחרר את אחיזתו. "מצויין. יהודי, נכון?" שאל הנודניק. "אני לא כל כך דתי, ובכלל לא יהודי." התייר, יהודי נלהב, הסתכל עלי בבוז. "אל תתחתני איתו!". אבל גארט, הוא לא בחור לחתונה. זה ברור. "אין כזה דבר אהבה" הוא אמר לי "מקסימום חיבה. במיוחד בניו-יורק".

לכל מקום אליו הלכנו, בחורות הפשיטו את גארט במבטיהן. אבל לדייויד יש סטנדרטים גבוהים. על מיכל ינאי, שראינו במסעדה בה הוא התנפל על ספגטי בולונז, הוא אמר: "שיז פאט". חברותיי החתיכות, שהצטרפו לדייט שלנו, הסתכלו לרגע על ינאי, ואז הסתכלו על עצמן, ואז שאלו: "אם היא שמנה אז מה אנחנו?" דייויד חייך והזמין עוד מיץ תפוזים.

אם עד שפגשו את דייויד גארט, הן פינטזו על כוכבי רוק, אתמול היה נדמה שכל הבחורות פשוט מתות על מוזיקה קלאסית. משפטים כמו: "אני מבינה אותך, נגנתי על חליל צד ארבע שנים." ו"אני מתה לשמוע אותך מנגן שוסטקוביץ'", נזרקו לאוויר בלי בושה.

אין ספק שהשיא של הערב היה ב"ברקפסט קלאב", למרות שהוא התבאס שלא עשו לנו בעיות בכניסה. בחור כחוש ניגש אל דייויד, ולחש לו משהו באוזן. "הוא מזהה אותי מהטלוויזיה, או מיי גוד" סיפר גארט בהתלהבות. בהמשך הערב עוד בחורים רבים זיהו אותו מהטלויזיה, והזמינו אותו לנגן על הכינור שלו אצלם בדירה, אבל דייויד התעלם, ושחרר הבחנה מדוייקת לאוויר: "שמונים אחוז מהאנשים במועדון גברים, זה נראה כמו יום חג לנקניקים".

בדיוק גרמני מבהיל הוא לא הסכים ללכת מהמועדון עד שהשעון הדיגיטלי שלו הראה שהשעה שלוש בבוקר, למרות שהוא סבל מכל רגע. "אני שונא האוס, זאת מוזיקה שנועדה לאנשים שלא יודעים לרקוד" מדי פעם הוא הצביע על הרוקדים וצחק. כשנשאל אם הוא מכיר את הכנרת הישראלית מירי בן ארי שמשתפת פעולה עם קניה ווסט ופאף דאדי, הוא אמר: "זו התמסחרות. אני בחיים לא אעשה דבר כזה" ואז אמר לעצמו בשקט: "אלא אם כן ישלמו ממש טוב".