דניז באה ברגל מתחנת סן?לזאר, לשם הביאה אותה רכבת מש?רב?ו?ר, אותה ואת שני אחיה, אחרי לילה שבילו על ספסל נוקשה של קרון המחלקה השלישית. היא החזיקה בידו של פ??פ??ה, וז'אן הלך אחריה, שלושתם רצוצים מן המסע, מבולבלים ואבודים בלב פריז הגדולה, אפם זקור לעבר הבתים, שואלים בכל צומת על רחוב מישודייר, שדודם ב?ו?דו? גר בו. אך כשהגיחה לבסוף אל כיכר ג?יו?ן, נעצרה הנערה באחת, מופתעת."הה!" אמרה, "ת?ראה, ז'אן, תראה!"
והם עמדו שם, נטועים על עומדם, דחוקים זה כנגד זה, לבושים שחור מכף רגל ועד ראש, מנצלים עד תום את בגדי האבל הישנים על אביהם. היא, כחושה לעשרים שנותיה ומראה? כמראה ענייה, נשאה חבילה קלה. מצדה האחר היה אחיה הקטן, בן החמש, תלוי על זרועה, ומאחורי כתפה, בתפארת הפריחה של שש?עשרה שנותיו, ניצב האח הגדול וידיו שמוטות."הנה!" המשיכה אחרי שתיקה, "זאת חנות!"
זאת היתה, בפינת רחוב מישודייר ורחוב נ?ב?סנט?אוגוסטן, חנות של פריטי אופנה שערימות התצוגה שלה בהקו בצבעים עזים באור הרך והחיוור של אוקטובר. הפעמונים הכו שמונה בכנסיית סן?רוק, ועל המדרכות היתה רק פריז המשכימה קום, הפקידים האצים למשרדיהם ועקרות הבית העורכות את קניותיהן. לפני הדלת סיימו שני זבנים שעמדו על סולם כפול לתלות אריגי צמר, שעה שבחלון ראווה ברחוב נב?סנט?אוגוסטן היה זבן אחד, כורע על ברכיו וגבו מוסב, מקפל בעדינות יריעה של משי כחול. פ??נים החנות, שהיתה עדיין ריקה מלקוחות וגם העובדים רק התחילו להגיע אליה, המה כ??כ?וורת מתעוררת."שכה אחיה!" אמר ז'אן. "זה שם בכיס את ו?לו?ן... של?ך לא היתה יפה כזאת."
דניז הנהנה. שנתיים בילתה שם, אצל קו?רנ?אי, סוחר האופנה הראשון של העיר, והחנות הזאת, שנקרתה עכשיו בדרכם פתאום, הבית הזה, הענק בעיניה, הפעים ועיכב אותה, נרגשת, מעוניינת, שוכחת את כל השאר. בפאת הקיר הפונה אל כיכר ג?יון היתה דלת גבוהה, כולה זכוכית, שטיפסה עד קומת הביניים, בתוך סבך עיטורים עמוסי מ?ז?ה?בים. שתי דמויות אל?גוריות, שתי נשים ש?וחקות, בחזה חשוף ונטוי לאחור, גללו את השלט: "גן?עדן לאישה". חלונות הראווה השקועים נמשכו לאורך רחוב מישודייר ורחוב נב?סנט?אוגוסטן, והקיפו, בנוסף על הבניין הפינתי, עוד ארבעה בניינים, שניים משמאל ושניים מימין, שנרכשו ושופצו לאחרונה. בגלל התלכדות הקווים במרחק נדמה לדניז שאין סוף להתפרסות הזאת, על התצוגות של קומת הקרקע והזגוגיות השקופות של קומת הביניים, שמאחוריהן היה אפשר לראות את כל החיים הפנימיים של המחלקות. עלמה לבושה משי חידדה עיפרון למעלה, ושתיים אחרות, לידה, פרש?ו מעילי קטיפה.
"גן?עדן לאישה," קרא ז'אן בצחוק רך של נער יפה שכבר התנסה בסיפור נשים אחד בוו?לו?ן. "נחמד, הה? זה כנראה מה שמושך את ההמון!"
אבל דניז נותרה מרותקת מול התצוגה של הדלת המרכזית. היו שם, באוויר הפתוח של הרחוב, על המדרכה ממש, ת?לים של סחורות במחיר נמוך, פתיון הדלת, המציאו?ת שעצרו את הלקוחות בעוברן. נקודת המוצא היתה למעלה: יריעות של צמר ואריגים, צמר כבשים, ש?ביו?טים עבים, פלנלי מו?ל?טו?ן, צנחו מקומת הביניים, מתנופפים כדגלים, והתגים על שלטי הקרטון הלבנים קטעו את גוניהם הנייטרליים, אפור צ?פחה, כחול צי, ירוק זית. לצדם, מקיפים את המפתן כמסגרת, השתלשלו גם רצועות פרווה, סרטים צרים לקישוט שמלות, הא?פר העדין של פרוות הסנאים, השלג הזך של גחונות הברבורים, שערות הארנב של דמויי הס?מו?ר והנמייה.
ואחר?-כך, למטה, בתוך כונניות, על שולחנות, באמצעיתה של ערימת שאריות, מצבור גדוש של סריגים שנמכרו בפרוטות, כפפות וצעיפי צמר סרוגים, שביסים, סודרים, תצוגה שלמה של חורף בצבעים ססגוניים, מנומרים, מפוספסים, עם כתמים מדממים של אדום. דניז ראתה אריג משובץ בארבעים וחמישה ס?נ?ט?ים, רצועות חורפן אמריקאי בפרנק אחד, וכס?יות בחמישה סו?. גודש עצום של יריד, כאילו החנות מתפקעת ומטילה את עודפיה לרחוב.
הדוד ב?ו?דו? נשכח. אפילו פ??פה, שלא הרפה מידה של אחותו, פקח עיניים ענקיות. מרכבה אילצה את שלושתם לזוז ממרכז הכיכר, והם גלשו, מו?כנית, אל רחוב נב?סנט?אוגוסטן, הלכו לאורך חלונות הראווה ושבו ונעצרו לפני כל ערימת תצוגה. תחילה נ?שבו בקסמו של סידור מסובך: למעלה היו מטריות שהונחו באלכסון ונראו כאילו הן משמשות גג לבקתה כפרית.
למטה היו גרבי משי, שנ?תלו על מוטות והציגו צדודיות מעוגלות של סובכי שוקיים: גרביים זרועים אגודות ורדים, גרביים מתנוצצים באלף גוון, שחורים מנוקבבים, אדומים בעלי פינות רקומות, וכאלה שצבעם כצבע העור, בעלי מרקם משיי ששיווה להם רוך כשל עור נערה בלונדינית. ולבסוף, על מ?רפד האצטבה, היו כפפות מוטלות במ?תווה סימטרי, אצבעותיהן מאורכות, הכ??פ??ה צרה כשל בתולה ביזנטית, החן הנוקשה הזה, הכמו?עלמ?תי, של מטפחות הנשים שטרם נלבשו. אבל חלון הראווה האחרון, הוא במיוחד ריתק אותם. תצוגה של בדי משי, ס?טן וקטיפה פרש?ה שם, במ?ש?רעת צבעים גמישה ורוטטת, את גוני הפרחים העדינים מכול: ב??פסגה הקטיפות, בשחור עמוק, בל?ב?ן ז?בדה. למטה מהן הס?טנים, הוורודים, הכחולים, עזי הקפלים, המתעממים בחיוורון שאין סוף לע?דנתו.
ועוד למטה בדי המשי, כל מניפת הקשת בענן, יריעות מכווצות לקונכיות, מקופלות כמו סביב ג?ו מתקמר, שקמו לחיים תחת אצבעותיהם המיומנות של הזבנים. ובין מוטיב למוטיב, בין משפט צבעוני של התצוגה למשנהו, נמתח ליווי עדין, סרט קליל וכ?וו?ץ של רדיד בצבע שמנת. כאן, בשני הקצוות, הונחו, בערימות ענק, שני סוגי המשי שלבית?העסק היתה בעלות בלבדית עליהם, "פריז?גן?עדן" ו"עור?זהב", פריטים יוצאים מן הכלל שהיו עתידים לחולל מהפכה במסחר האופנה."אה! השיראים האלה בחמישה פרנק שישים!" מלמלה דניז, משתאה מול ה"פריז?גן?עדן".
ז'אן התחיל להשתעמם. הוא עצר עובר?אורח."רחוב מישודייר, אדוני?". כשהראו לו את הרחוב, הראשון מימין, שבו כל השלושה על עקבותיהם, והקיפו שנית את החנות. אך כשנכנסה לרחוב, רותקה דניז שוב לחלון ראווה שהוצגו בו בגדי קונפקציה לגברות. אצל ק
בכמה משפטים קצרים עדכן את הגברת בודו ואת בתו. הראשונה היתה אישה קטנה אכולת אנמיה, לבנה כולה, שערה לבן, עיניה לבנות, שפתיה לבנות. בז'נבייב, שהניוון של אמה החמיר אצלה עוד יותר, ניכרו הנ?חשלו?ת וחוסר הצבע של צמח שגדל בצל. ויחד עם זאת, שערה השחור הנהדר, העבות והכבד, שצימח כבאורח נס בבשר הכחוש הזה, שיווה לה לוויית חן עצובה.
"תיכנסו," אמרו שתי הנשים בתורן. "ברוכים הבאים."
והן הושיבו את דניז מאחורי דלפק. פפה טיפס מיד על ברכי אחותו, ואילו ז'אן, נשען בגבו על ספיני העץ, עמד קרוב אליה. הם הלכו ונרגעו, הסתכלו בחנות, ועיניהם הסתגלו לאפלולית. עכשיו ראו אותה היטב, את תקרתה הנמוכה והמעושנת, את דלפקי האלון שלה הממורטים משימוש, את הכונניות הנושנות, כבדות הפרזולים. חבילות האריגים הכהות הגיעו עד המרישים. נדמה שטחב הרצפה מעצים עשרת מונים את ריח הבדים והצבעים, ריח חריף של כימיה. בעומק החנות היו שני זבנים ועלמה אחת מסדרים חתיכות פלנל לבן.
"אולי האדון הקטן רוצה לטעום משהו?" אמרה הגברת בודו וחייכה אל פפה. "לא, תודה," ענתה דניז. "שתינו ספל חלב בבית?קפה, מול תחנת הרכבת."והיות שז'נבייב סקרה את הצרור הקטן שדניז הניחה על הרצפה, הוסיפה דניז: "את הארגז הגדול שלנו השארתי שם."
היא הסמיקה, הבינה שלא נוחתים כך אצל אנשים. כבר בקרון, ברגע שהרכבת עזבה את ולון, נמלאה חרטה, ולכן השאירה, עם הגיעם, את ארגז המסע בתחנה והאכילה את הילדים.
"בואו נראה," אמר פתאום בודו, "בואו נדבר קצר ולעניין... כתבתי לך, זה נכון, אבל זה היה לפני שנה. ואת מבינה, ילדתי המסכנה, העסקים לא הולכים טוב, כבר שנה ש..."
הוא נעצר, נשנק מהתרגשות שרצה להעלים. הגברת בודו וז'נבייב, ארשת כנועה על פניהן, השפילו את עיניהן.
"כן, כן!" המשיך, "זה משבר שיחלוף, אני רגוע לגמרי... רק שצמצמתי את כוח האדם שלי, עכשיו נשארו כאן רק שלושה אנשים, ועדיין לא הגיע הזמן לשכור רביעי. בקיצור, אני לא יכול לקבל אותך כמו שהצעתי, ילדה מסכנה שלי." דניז הקשיבה לו, המומה, חיוורת כולה. הוא המשיך בשלו, והוסיף: "לא תהיה בזה שום תועלת, לא לך ולא לנו."
"זה בסדר, דודי," אמרה לבסוף, בקושי. "אשתדל להסתדר בכל זאת."
בני בודו לא היו אנשים רעים. אבל הם הלינו על שהמזל לעולם אינו משחק להם. בשנים שבית?העסק שלהם הצליח, היה עליהם לגדל חמישה בנים. שלושה מהם מתו בהיותם בני עשרים, הרביעי יצא לתרבות רעה, החמישי, סרן בצבא, הפליג זה לא מכבר למקסיקו. נשארה להם רק ז'נבייב. המשפחה הזאת עלתה הרבה, אבל את המכה הסופית הנחית בודו על עצמו כשקנה בעיר השדה ר?מב?ו?י?ה, שם גר אבי אשתו, בית גדול ורעוע. שעל כן תפחה לה פקעת של מרירות בתוך נאמנותו הכפייתית, נאמנות של סוחר ותיק.
"מודיעים מראש," המשיך, וקשיחותו עוררה בו עצמו רוגז הולך ומתעצם. "יכולת לכתוב לי, הייתי עונה לך שתישארי שם... כשנודע לי שאביך מת, אלוהים! אמרתי לך מה שאומרים בדרך?כלל. אבל את נוחתת ככה, בלי שום אזהרה... זה מאוד מביך."
הוא הרים את קולו, פרק את הכעס. אשתו ובתו נשארו עומדות כשמבטיהן נעוצים ברצפה, מעשה אנשים כנועים שלעולם אינם מרשים לעצמם להתערב. בינתיים הלך ז'אן והחוויר, ואילו דניז אימצה את פפה המבועת אל חזה. שתי דמעות גדולות נשרו מעיניה.
"זה בסדר, דודי," חזרה ואמרה. "נלך מכאן." בודו התעשת פתאום. שקט של מבוכה השתרר, ואחר?כך המשיך הדוד בנימה נרגנת:
"אני לא מסלק אתכם... אם כבר נכנסתם, תישנו למעלה הערב. אחר?כך נראה כבר."
הגברת בודו וז'נבייב הבינו אז, בהרף מבט, שהן רשאיות לארגן את הדברים. הכול סודר. לז'אן לא היה צורך לדאוג, ולפפה יהיה מצוין אצל הגברת ג?ר?א, גברת קשישה שגרה בדירת קרקע גדולה ברחוב ד?ז או?רטי, שם היא מקבלת, על בסיס פנסיון מלא, ילדים קטנים תמורת ארבעים פרנק לחודש. דניז הצהירה שיש לה במה לשלם את החודש הראשון. לא נותר אם כן אלא למצוא סידור לה עצמה. לבטח יימצא לה מקום בשכונה. "ו?נסאר לא מחפש מוכרת?" אמרה ז'נבייב.
"אה, כן, נכון!" קרא בודו. "נלך לדבר אתו אחרי האוכל. צריך להכות בברזל בעודו חם." אף לקוח לא בא להפריע את הדיון המשפחתי הזה. החנות נותרה אפלה וריקה. בירכתיה המשיכו שני הזבנים והעלמה במלאכתם, מסננים מלים שורקות. בכל זאת הופיעו פתאום שלוש גברות, ודניז נותרה רגע לבדה. היא נישקה את פפה, לבה כבד מן המחשבה על פרידתם הקרובה. הילד, מתלטף כחתלתול, טמן את ראשו בחיקה מבלי לומר מלה. כששבו הגברת בודו וז'נבייב, מצאו אותו שקט וצייתן, ודניז הרגיעה ואמרה שהוא לעולם אינו מרעיש יותר מזה: הוא לא פוצה פה ימים שלמים, וחי מליטופים. ואז, עד מועד הארוחה, דיברו השלוש על ילדים, על עבודות הבית, על החיים בפריז ובערי השדה, במשפטים קצרים ומעורפלים, כקרובות משפחה נבוכות משהו על שאינן מכירות זו את זו. ז'אן ניגש בינתיים אל פתח החנות ולא מש משם, חיי המדרכות עניינו אותו, והוא חייך אל הנערות היפות בעוברן.
בשעה עשר הופיעה עוזרת. בדרך?כלל הוגשה הארוחה לבודו, לז'נבייב ולזבן הראשון, ובאחת?עשרה הוגשה ארוחה שנייה, לגברת בודו, לזבן השני ולעלמה. "בואו לאכול!" קרא סוחר הבדים ונפנה אל אחייניתו. ומכיוון שהכול כבר היו ישובים בחדר האוכל הצר שמאחורי החנות, קרא לזבן הראשון, שהתמהמה. "קו?לו?מב?אן!"
הצעיר התנצל ואמר שרצה לסיים תחילה את סידור הפלנלים. הוא היה בעל גוף, בן עשרים וארבע, כבד ופיקח. פניו אמרו יושר, פיו היה גדול ורך, ועיניו ערמומיות.
"לכל הרוחות! לכל דבר הזמן שלו," אמר בודו, שהתמקם לאלתר והחל לחתוך נתח עגל קר, בזהירות ובמיומנות של בעל?בית, שוקל את החלקים הדקים באבחת מבט, בדיוק של גרם. הוא הגיש לכולם, ואף את הלחם פרס. דניז הושיבה את פפה לצדה, להאכיל אותו כמו שצריך, אבל החדר האפלולי מילא אותה דאגה. היא הביטה בו, הרגישה איך לבה נחמץ, היא שהיתה מורגלת בחדרים הגדולים, העירומים והבהירים של עיר השדה שלה. חלון יחיד נשקף אל חצר פנימית קטנה, וזו התחברה אל הרחוב דרך הכניסה החשוכה של
"אל תפריעו לעצמכם," קרא סוחר הבדים. "אנחנו לא ממהרים, נחכה." אחר?כך חזר בדיסקרטיות אל הדלת, נרכן אל אוזנה של הנערה והוסיף: "הרזה הוא מ'גן?עדן', סגן המנהל במחלקת המשי, והשמן הוא יצרן מל?יון."
דניז הבינה שוונסאר מנסה למכור את חנותו לרו?ב?ינו?, הזבן מ"גן?עדן לאישה". היו לו מראה ישיר, פנים גלויות, והוא נשבע בהן צדק בקלות של אדם שאינו נבהל מנדרים. הוא טען שבית?העסק שלו הוא מכרה זהב, ואז, למרות בריאותו הקורנת, קטע את שטף דיבורו כדי להיאנח, כדי להלין על כאביו האיומים, שמאלצים אותו לוותר על הונו. אבל רובינו, עצבני ומיוסר, הפסיק אותו בקוצר רוח, אמר שהוא יודע איזה משבר עובר על חנויות האופנה, והזכיר שם של חנות לדברי משי שהשכנו?ת עם "גן?עדן" כבר חיסלה. ו?נסאר, נסער, הרים את קולו.
"לכל הרוחות! פשיטת הרגל של ו?ארב??ר הטיפש הזה היתה מחויבת המציאות. אשתו זללה הכול... וחוץ מזה, אנחנו נמצאים כאן במרחק חמש מאות מטר מהם, ואילו ו?ארב??ר היה ממש דלת לידם."
או אז התערב גו?ז'אן, יצרן המשי, והקולות הו?סו שוב. גוז'אן האשים את החנויות הגדולות בחיסול הייצור הצרפתי. שלוש או ארבע חנויות קובעות את הכללים, שולטות בשוק כאדוניות. ומדבריו היה אפשר להבין שהדרך היחידה להיאבק בהן היא לתת עדיפות לעסקים הקטנים, במיוחד למתמחים בסוגים מסוימים של סחורות, שהעתיד שייך להם. לכן הוא מציע אשראי נדיב ביותר לרובינו.
"תראה איך 'גן?עדן' התנהג אליכם!" המשיך. "שום התחשבות בשירותיכם הטובים! מכונות לניצול אנשים!... כבר מזמן הבטיחו לך את מ?ש?רת המנהל, ואז בא ב?ו?טמו?ן, שהגיע מבחוץ ולא היתה לו שום זכות, וקיבל אותה מיד." פצע העוול הזה דימם עדיין בלבו של רובינו. ואף על פי כן הוא היסס להקים עסק משלו. הסביר שלא הוא מקור הכסף, אשתו היא שירשה שישים אלף פרנק, והוא מלא היסוסים לנוכח הסכום הזה. הוא היה מעדיף, כך אמר, לחתוך לעצמו מיד את שני האגרופים ולא לסבך אותה בעסקות גרועות.
"לא, עוד לא החלטתי," אמר לבסוף. "תן לי זמן לחשוב, נדבר על זה שוב."
"איך שאתה רוצה," אמר ו?נסאר והסתיר את אכזבתו תחת ארשת חביבה. "האינטרס שלי הוא לא למכור. אני אומר לך, אם לא הכאבים שלי..." ואז חזר למרכז החנות: "במה אוכל לעזור לך, מר בודו?" סוחר הבדים, שהקשיב לו בחצי אוזן, הציג את דניז, סיפר מה שבחר לספר מן הסיפור שלה, אמר שעבדה שנתיים בעיר השדה שבאה ממנה. "ומכיוון שאתה מחפש מוכרת טובה, כפי שנודע לי..."
ו?נסאר העמיד פני נואש. "אה! איזה ביש מזל! נכון מאוד, שבוע שלם חיפשתי מוכרת, אבל ממש עכשיו מצאתי אחת, לפני פחות משעתיים."
השתררה דממה. דניז נראתה נדהמת. רחמי רובינו, שבחן אותה ב??עניין, נכמרו מן הסתם לנוכח חזותה העגומה, והוא הרשה לעצמו למסור פיסת מידע. "אני יודע שאצלנו במחלקת הקונפקציות מחפשים מישהו." בודו לא הצליח לכבוש את נהמת לבו: "אצלכם, מה? נו, באמת!" אחר?כך השתתק במבוכה. דניז הסמיקה כולה: היא לא היתה מעזה לחשוב על כניסה לחנות הגדולה הזאת! והרעיון שהיא עשויה להיות שם מילא את לבה גאווה.
"למה לא?" אמר רובינו בפתיעה. "אדרבא, זו תהיה הזדמנות למדמואזל... אני מציע לה להתייצב מחר בבוקר אצל מדאם או?ר?לי, המנהלת. מה כבר יכול להיות? לכל היותר לא יקבלו אותה."
סוחר הבדים, כדי להסתיר את התקוממותו הפנימית, פצח במשפטים מעורפלים: הוא מכיר את הגברת אור?לי, או לפחות את בעלה, לו?ם, הקופאי, איש שמן שמרכבת נוסעים קטעה את זרוע ימין שלו. ואז חזר לפתע אל דניז: "ומכל מקום, זה עניינה, לא ענייני... היא חופשייה כמובן."
והוא יצא, אחרי שבירך לשלום את גוז'אן ורובינו. ו?נסאר ליווה אותו לדלת, והביע שוב את צערו. הנערה נותרה עומדת באמצע החנות, מבוישת, משתוקקת לקבל מן הזבן מידע מלא יותר. אך היא לא העזה. עכשיו נפרדה גם היא לשלום, ואמרה רק: "תודה, אדוני."
בודו לא אמר מלה לאחייניתו כשהיו על המדרכה. הוא צעד במהירות, אילץ אותה לרוץ, כאילו הוא נישא על כנף הרהוריו. ברחוב מישודייר עמד להיכנס חזרה לביתו, אלא שבעל חנות שכנה, שניצב בפתח העסק שלו, קרא לו במחוות יד. דניז נעצרה וחיכתה לו.
"מה העניין, אבא ב?ו?רא?" שאל סוחר הבדים. ב?ו?רא היה קשיש גדל גוף, ופניו פני נביא. עטור שיער, מזוקן, ועיניו נוקבות מתחת לגבינים העבותים. היה לו בית?עסק למקלות הליכה ומטריות, הוא עשה תיקונים ואף פיסל בעצמו את ידיות האחיזה, עובדה שהקנתה לו תהילת אמן בשכונה. דניז העיפה מבט בחלונות הראווה של חנותו, שם היו המטריות והמקלות ערוכים בשורות אחידות. אך היא הרימה את עיניה, והבית, הוא במיוחד, הפליא אותה: מבנה מט לנפול לכוד בין "גן?עדן לאישה" ובין בית מידות בסגנון לואי הארבעה?עשר, דחוק, אין לדעת כיצד, בתוך המגרעת הצרה הזאת, שבירכתיה נדחסו שתי קומותיו הנמוכות. אלמלא התומכות שמימין ומשמאל היה המבנה קורס, כי צפחות הגג שלו היו עקומות ורקובות, סדקים נ?בעו בחזיתו בת שני החלונות, וכתמי חלודה ארוכים נטפו על העץ האכול למחצה של השלט.
"אתה יודע שהוא כתב לבעל?הבית שלי וביקש לקנות את העסק?" אמר ב?ו?רא ונעץ בסוחר הבדים את עיני הלהבה שלו. בודו החוויר עוד וכתפיו שחו. נפלה דממה, שני הגברים ניצבו פנים אל פנים, ובעיניהם מבט רציני. "צריך להתכונן לכול," מלמל בודו לבסוף.
הקשיש השתלהב, ניער את שער ראשו ואת הזקן היורד על מידותיו.
"שיקנה את הבית, הוא ישלם עליו פי ארבעה מערכו!... אבל אני נשבע לך שכל עוד אני חי, הוא לא יקבל ממנו אפילו אבן אחת. חוזה החכירה שלי הוא לעוד שתים?עשרה שנה... אנחנו עוד נראה, אנחנו נראה!"
זו היתה הכרזת מלחמה. ב?ו?רא נפנה לעבר "גן?עדן לאישה", שלא הוא ולא בן?שיחו קראו לו בשמו. כעבור רגע נד בודו בראשו מבלי לומר מלה. אחר?כך חצה את הרחוב ונכנס לביתו. רגליו דאבו, והוא אמר רק, שוב ושוב: "אלוהים אדירים!... אלוהים אדירים!"
דניז, שהקשיבה לדברים, הלכה בעקבות דודה. הגברת בודו נכנסה גם היא, ועמה פפה, ומיד אמרה שהגברת ג?ר?א מוכנה לקחת את הילד ברגע שירצו. א
ז'נבייב, ראשה רכון אל אחת מכתפיה, כאילו שפעת שערה השחור כבדה מדי למצחה החיוור, בחנה את הזבן המחייך. והיה במבטה חשד, רצון לראות אם קולומבאן, מתוך ייסורי מצפון, לא יסמיק עכשיו, תחת משא השבחים הזה. אבל קולומבאן, בקיא ורגיל במחוות התיאטרליות של המסחר הישן, שמר על חוסנו השל?ו, על ארשת התמימות שלו, ואותו קמטוט של עורמה נמתח על שפתיו כתמיד.
אולם בודו רק הגביר את קול זעקותיו, ועכשיו האשים את הגודש הפרוע הזה של הסחורות מעברו השני של הרחוב, את פראי האדם האלה, שהורגים זה את זה במאבקם לחיים, עד כדי כך שהם הורסים את המשפחה. ולראיה הביא את שכניהם בכפר, בני משפחת לו?ם, האם, האב, הבן, ששלושתם מועסקים עכשיו במקום העלוב הזה, אנשים בלי פ??נים, תמיד בחוץ, שאוכלים בביתם רק בימי ראשון, בקיצור, חיים של מלון ושל מסעדות!
נכון, חדר האוכל שלו לא גדול, היה אפשר אפילו לאחל לו יותר אור ויותר אוויר. אבל לפחות חייו מתנהלים בו, הוא חי בו, מוקף בחיבה של בני משפחתו. כשדיבר, חגו עיניו בחדר הקטן, ורעד אחז בו למחשבה הלא?נהגית שהפראים עלולים יום אחד, אם ישלימו את חיסול העסק שלו, לגרש אותו מהגומחה הזאת שלו, שבה הוא זוכה לחמימות, בחיק אשתו ובתו. למרות הביטחון המעושה שהפגין כשבישר על הקריסה הסופית הצפויה, היה מלא אימה בתוך תוכו, והרגיש היטב איך פולשים לשכונה ובולעים אותה לאט לאט.
"אני לא רוצה לעורר בך סלידה," המשיך, והשתדל לשמור על שלווה. "אבל אם האינטרס שלך הוא להיכנס לשם, אני אהיה הראשון שיגיד לך: תיכנסי."
"אני בטוחה, דודי," מלמלה דניז, מבולבלת. תשוקתה להיות ב"גן?עדן לאישה" רק גברה, בתוך כל הלהט הזה. הוא הניח את מרפקיו על השולחן, ועכשיו ייגע אותה במבטו. "בואי נראה. את, ששייכת למקצוע, תגידי לי אם זה הגיוני שחנות אופנה פשוטה תתחיל למכור כל דבר. פעם, כשהמסחר היה הוגן, חנויות האופנה כללו בדים, זה הכול. היום הן חושבות רק איך לטפס על הגב של השכנים ולאכול הכול... הנה, על זה מתלוננים בשכונה, כי החנויות הקטנות מתחילות לסבול מאוד. המו?ר?ה הזה הורס אותן... הנה, תראי! 'ב??דו?ר?ה ואחותו', חנות הסריגים שברחוב ג?יו?ן, כבר איבדה חצי מהלקוחות שלה. אצל מדמואזל ט?אטן, מוכרת הלב?נים מפסאז' שו?א?זל, כבר מורידים את המחירים, להילחם ב??זיל?הזול של המתחרים. ואת השפעת המגיפה הזאת, הד?בר הזה, מתחילים כבר להרגיש עד רחוב נ?ב?דה?פ?טי?ש?אן, שם סיפרו לי שהאדונים 'האחים ו?נפ?ו?י', הפרוונים, לא מחזיקים מעמד... אז מה את אומרת? זבני כותנה שמוכרים פרוות, זה נורא משונה, לא? וגם זה רעיון של מו?ר?ה!"
"והכפפות," אמרה הגברת בודו. "זה לא איום ונורא? הוא העז להקים מחלקה של כפפות מכל הסוגים!... אתמול, כשעברתי ברחוב נב?סנט?אוגוסטן, קינ?ט עמדה בפתח החנות שלה ונראתה כל?כך עצובה, שלא רציתי לשאול אותה אם העסקים הולכים בסדר." "והמטריות," המשיך בודו. "זה שיא השיאים! ב?ו?רא משוכנע שמו?רה רצה פשוט לחסל אותו. כי, תגידי בעצמך, איך מטריות מתחברות לבדים?... אבל ב?ו?רא א?יתן. הוא לא ייתן שישחטו אותו. אנחנו עוד נצחק יום אחד."
הוא דיבר על סוחרים אחרים, סקר במלים את כל השכונה. מפעם לפעם נפלטו מפיו וידויים: לו היה ו?נסאר מנסה למכור, כולם היו צריכים להתחיל לארוז, כי ו?נסאר הוא כמו העכברושים, שבורחים מהבתים כשאלה עומדים לקרוס. אחר?כך, באותה נשימה, סתר את עצמו, אמר שהוא חולם על ברית, על הבנה בין הקמעונאים הקטנים כדי שיוכלו לעמוד מול הענק. בדקות האחרונות ניכר כי הוא מהסס לדבר על עצמו: ידיו התנועעו בקדחתנות, ופיו נמתח בעווית עצבנית. עד שסוף?סוף גמלה בו החלטה.
"אני, עד עכשיו, אין לי סיבה להתלונן יותר מדי. נכון! הוא עשה לי עוול, המנוול! אבל הוא מחזיק בינתיים רק בדי נשים, בדים קלים, לשמלות, ובדים עבים יותר, למעילים. אנשים עדיין באים אלי לקנות בדי גברים, קורדרוי לציד, מדי שירות, שלא לדבר על הפלנלים והמולטונים, שבהם אני קורא עליו תיגר: אדרבא, נראה שיהיה לו מבחר גדול כמו שלי...
אבל מה? הוא מקנטר אותי, חושב שאו?כל לעצמי את הלב, מפני שמיקם את מחלקת הבדים שלו כאן, בדיוק מולי. ראית את התצוגה שלו, נכון? תמיד הוא תוקע שם את בגדי הקונפקציה הכי יפים, בתוך מסגרת של חתיכות אריג, מופע אמיתי של להטוטנות כדי לדוג את הבנות... בהן צדק! אני הייתי מסמיק לו הייתי משתמש באמצעים כאלה. כבר כמעט מאה שנה ש'אלבף של פעם' מו?כ?רת, היא לא צריכה מלכודות?סכלים כאלה ב?פתח. כל עוד אני חי, החנות תישאר כמו שלקחתי אותה, עם ארבע הדוגמיות שלה, מימין ומשמאל, לא יותר!". התרגשות אחזה בכל המשפחה. ז'נבייב הרשתה לעצמה לומר משהו, אחרי רגע של שתיקה.
"הלקוחות שלנו אוהבים אותנו, אבא. צריך לקוות... רק היום באו מדאם ד?פו?רז' ומדאם דה ב?ו?ב. ואני מחכה למדאם מ?רטי בקשר לפלנלים." "ואני," הכריז קולומבאן, "אני קיבלתי אתמול הזמנה ממדאם ב?ו?רדל?ה. נכון שדיברה אתי על ש?ביו?ט אנגלי, שמוצג ממול במחיר של עשרה סו? פחות, אותו ש?ביוט כמו אצלנו, מסתבר."
"ולחשוב," מ?למלה גברת בודו בקולה העייף, "לחשוב שראינו את החנות הזאת כשהיתה בגודל של ממחטה! בדיוק, דניז יקירתי, כשהאחים ד?לז ייסדו אותה, היה לה רק חלון ראווה אחד, על רחוב נב?סנט?אוגוסטן, ארון, ממש ארון, שנדחסו בו שתי חתיכות של הדפס צבעוני ועוד שלוש חתיכות של כותנת ק?ליקו?. אי?אפשר היה להסתובב בתוך החנות, מרוב שהיתה קטנה...
בזמן ההוא, 'אלבף של פעם', שאז היתה קיימת למעלה משישים שנה, כבר היתה כמו שאת רואה אותה היום... אה! כל זה השתנה, השתנה מאוד!"
היא הניעה את ראשה מצד לצד, ומלותיה האטיות סיפרו את הדרמה של חייה. היא נולדה ב"אלבף של פעם", אהבה בה הכול, אפילו את אבניה הלחות, חיה רק למענה ומכוחה. פעם התהדרה בבית?העסק הזה, החזק מכולם, עתיר הלקוחות מכל חנויות השכונה, אבל מאז חוותה את הסבל המתמשך של צפייה בבית?העסק המתחרה, שהלך וגדל מול עיניה, עסק בזוי בתחילה, שווה בחשיבותו אחר?כך, ושופע לבסוף, מאיים. הוא היה