ניטשה היה בוכה

אז רגע לפני שאתם ממשיכים להחריב כל שריד לאינטימיות כשאתם שולחים מילות אהבה ב- SMS, או כשאתם מאבדים סבלנות מהאינטרנט המהיר על כך שהוא לא מספיק מהיר ואתם בכלל שכחתם מה זה לפתוח ספר, תנו הצצה על מה שכמה מההוגים הגדולים של העולם המערבי היו אומרים על ערוץ המוזיקה שהרג את כוכב הרדיו. אזהרה חשובה – הטקסט הזה הוא לא לבעלי נטייה להכחשה.

נוהגים להשתמש בביטוי 'אהבה אפלטונית' לגבי כל אהבה שנשגבת מעל לכל, גם מעל למשיכה פיזית. אבל מה שלא כולם מזכירים, זו העובדה שאפלטון בכלל היה הומו ואהב בצורה לא ממש אפלטונית את תלמידיו הצעירים. אולי בעקבות כך שהרעיון הנשגב שלו על אהבה טהורה עמד מול השימוש התכוף שלו ב- KY, שני דברים שקצת סתרו אחד את השני, אפשר להבין את הדואליות האפלטונית; ההומו פיצל את היקום לשני עולמות שונים - עולם התופעות, זה שבו אנחנו חיים, ועולם האידאות. האידאה מבחינתו של אפלטון היא הרעיון האלוהי שממנו אנחנו שואבים השראה ושאליו נשאף להגיע. עולם התופעות שלנו, לעומתו, לוקה בחסר.

MTV הוא עולם האידאות שלנו. נכון, הוא התפצל לכמה שלוחות בשנים האחרונות. ותאמינו לי, אם בתקופתו של אפלטון היה ריבוי ערוצים, גם לאידאות שלו היתה שלוחה אחת רגילה, עוד אחת לחובבי אלטרנטיב ואחת לאוהבי כושים. MTV מייצג בצורה סטרילית את כל מה שגשמי מדי בעולם התופעות. אם זה לא מצטלם טוב, זה לא יקבל זמן מסך. אם זה לא מספיק קומוניקטיבי, לא תשמעו את זה. רשת MTV על כל ערוציה, גם M2, בוחרת בקפידה את הייצוגים שהיא משדרת אלינו.

זהו עולם אידאות שיקרי. מה שנדמה לנו כערוץ שאמור לקדם את תעשיית המוזיקה (וגם זה, על חשבון כותרים פחות מצליחים ומיוח"צנים) הוא למעשה תירוץ, כמו בכל ערוץ טלוויזיה אחר, להרוויח כסף ממפרסמים בכדי לנפח את חשבון הבנק של בעלי הרשת. זוהי האידאה, ועולם התופעות, בניגוד למה שטען אפלטון בזמנו, דווקא קצת יותר אופטימי ממנה. זה עולם שאולי לא מצטלם טוב, אבל בו אנחנו שואבים את המוזיקה שלנו לא מקליפים מסוגננים, אלא מטיול בשוק או מנסיעה ברכב, משיחות עם חובבי מוזיקה אחרים והיום – גם ברשת, באופן דמוקרטי לגמרי.

אחד מכתביו המוכרים ביותר של אפלטון הוא 'משל המערה'. במשל הוצג סיפור כואב ומתנשא על חבורת אנשים הכלואים במערה ומוארים על ידי דופן המערה הפנימי. מה שכל אותם כסילים לא ידעו, הוא שהאור שבו הם צופים הוא למעשה השתקפות להבה חיצונית להם, ושאת האור האמיתי הם אינם מסוגלים לראות כלל. הפילוסוף, לדעתו של אפלטון, הוא היחיד שמסוגל לצאת מן המערה וזאת על מנת שיוכל לחזור אליה ולהאיר את עיני הפתיים, היושבים בה על קיומו של העולם שמחוץ לכוך.

וממש כמו בסיפור המטריקס השאוב גם הוא ממשל המערה, עינינו המזוגגות בוהות במסך המרצד מולנו עם דימויים מפתים, כשמאחוריו קיימת מציאות קרירה של משרדים אפורים שבהם יושבים מפיקים, מלהקים, יועצים פיננסיים וגם כמה עובדי ניקיון זרים שמסתובבים, וכולם מנסים ליצור את האשליה הטובה ביותר שתשתקף לנו על המסך. זו מציאות אפורה, וקשה לחשוב למה מישהו ירצה בכלל לצאת מהמערה הזאת.

אחותו של פרידריך ניטשה, ימח שמה, סעדה אותו בשנים האחרונות לחייו. יש הטוענים שכל אותן 10 שנים של גסיסתו של אבי הניהיליזם, האחות העלק רחמניה עמלה על עריכת כתביו באופן שיתאים לתפיסת עולמה הפרטית, ששנים מאוחר יותר תקרא נאציזם. אז נכון, ניטשה טען לכמה דברים, כשביניהם להיוולדו של האדם העליון.

אבל מה שחבורת אנטישמים לקחה לכיוון השלילי, היה עבור ניטשה עצמו לא לאדם העולה על סביבתו, אלא לזה שמתעלה מעל כבלי החברה והמוסדות הדתיים, ומצליח למצוא חופש בתוך עולם כובל ואכזרי של משטר דכאני על המחשבה. דבר שני שאליו טען ניטשה, באותה מסגרת ממש, הוא הניהיליזם – דרך החיים היצירתית שתגרום לכל אחד שידבק בה לחיות את חייו כיצירת אומנות פתוחה לפרשנות. אותו אדם חופשי, הוא זה שמאה שנה מאוחר יותר יסניף קוק מעל אסלות במועדונים ויקרא לא ניהיליסט, אלא הדוניסט.

ניטשה גם טען למות המשמעות ולהיווצרות חופש הפעולה. אבל המשמעות שניטשה דיבר עליה ורצה לחסלה לא הייתה זו שאנחנו נוסעים למוצאה בסדנת ויפאסנה במדבר, וגם לא זו שנתנדב בבית תמחוי בשביל לגלות אותה. הוא דיבר בכלל על המשמעות הסגורה והארכאית של הממסד הדתי באירופה. אז אם את המשמעות הרוחנית הרגנו ולא את זו המדכאת – לא מפליא שיש לגיטימציה לתכניות מציאות מציצניות, או לכאלה כמו "Pool Party", או לקליפים המציגים נשים מעורטלות, או למעברונים מהירים ושוטפי מוח, או לוונדליזם. יחי מות המשמעות.

ניטשה הוא זה שהביא להיווצרות התרבות הזו. אבי הפוסט מודרניזם, אבי מות המשמעות, הצורה המופשטת, השטחיות. גם האוונגארד, נכון. גם ההדוניזם, גם הדאדא, והאומנות הסוריאליסטית.

ואף אחד לא הבין אותו. כשניטשה כתב, הוא כתב כמו משוגע. חתיכות קטנות ומפוזרות של רעיונות מופשטים היו מודפסות על הדף שלו, ללא כל סדר הגיוני או מבנה נורמטיבי. מישהו אמר "עולם קליפי וחסר סדר"? שמעתי מישהו צועק "מות השקפת העולם המבנית"? הוא חזה את כל אלו, והרג כמה ערכים בדרך.

אם יש תרבות שמתאפיינת על ידי חוסר ערכים (אם אתם לא מחשיבים כסף כערך עליון, That Is), ועל ידי כאוס מוחלט שמסווה מבנה כלכלי מופתי, קר ומחושב שעומד מאחוריו, זהו הערוץ הזה. Viacom, בעלי רשת MTV (וכל רשת VH1 וערוץ הקאנטרי האמריקאי ורשת הרדיו הארצית Infinity) ואחד התאגידים התקשורתיים המפלצתיים והגדולים בארצות הברית ובעולם כולו, מנסח בצורה מאוד ברורה את מדיניותו הכלכלית. אם יש בזה כסף, למי אכפת אם זה מטיף לשימוש בקונדומים או לרכישת איי-פוד

פעם, כשהעולם היה מקום בטוח וברור יותר, האמנו שלכל העתק יש מקור שמונח איפשהו במרחב. שלכל תקליט צרוב יש מאסטר, לכל תמונה יש אובייקט מצולם, ולכל שמועה יש בסיס. ובכן, תשכחו מהקשר המוכר בין מסמן למסומן. ז'אן בודריאר יגיד לכם שהעתקים ודימויים הם כבר לא סימולציות, הווה אומר הדמיות של המציאות – אלא סימולקרות, שהן העתקים ללא שום מקור שקיים לו אי שם בחלל. הוא יגיד לכם שכל מה שאתם רואים בטלוויזיה הוא לא אובייקט מצולם, אלא דימוי שיצא לו האוויר ממזמן, נקודה ריקנית בזרימה אינסופית של מסרים וייצוגים חסרי משמעות שהפכו לרבים כל כך, עד שלא קיים יותר בעולם דבר חוץ מהם. בודריאר לוקח את רעיון משל המערב מעט יותר רחוק מאפלטון. הוא טוען שהמציאות לא קיימת כלל יותר, וקיימת רק "היפר-מציאות".

אם מתייחסים לעובדה שבודיאר היווה את ההשראה העיקרית לסרטים כמו "מועדון קרב" ו"המטריקס", אפשר להבין את זה קצת יותר טוב. כשהוא מתאר (והוליווד מתארת בצורה ריקנית באותה מידה בעקבותיו) עולם שחוט וחסר נפח בצורה כל כך קיצונית, הוא מתייחס בדיוק לייצוגים הריקניים ששטים מולנו בטלוויזיה, כשכל מה שאנחנו מחפשים הוא בידור. היום מוזיקה היא כבר לא מוזיקה. היא הפכה לבידור. ובודריאר, שהתרבות האמריקאית הסרוחה היא אחד הדברים השנואים עליו בעולם, היה עושה הכל בשביל למגר את תופעת הישיבה והבהייה מול פרומואים, שממתגים את איכות הסביבה מתוך ייצוג המודעות הסביבתית ולא מתוך אכפתיות. היי – היום גם האכפתיות היא רק ייצוג של ייצוג הקוליות שבמודעות.

מבולבלים? גם אנחנו. MTV מרעיף עלינו חיקויים עלובים של מציאות שקיימת רק בהוליווד ובסדרות טלוויזיה בצורת המוזיקאי האידיאלי, קוליות, פוליטיקלי קורקטיות, הדימוי החזותי הנכון ואופנת רחוב. ואנחנו מחקים את החיקוי וממתגים את המיתוג. היפר-מיתוג.

אם הייתם היפים אמריקאים בשנות השישים, שיא הטרנדיות עבורכם היה לקרוא את מרשל מקלוהן. "המדיום הוא המסר" היתה לאחת הציטטות הקולעות ביותר שלו, שטענה לפי גישת הדטרמניזם הטכנולוגי שהטלוויזיה, כמו כל אמצעי תקשורת אחר, קובעת את דרך ההבנה שלנו את המסרים הבוקעים ממנה. זאת אומרת, אין יותר מהדורת חדשות שתועבר כאסופת ידיעות גרידא. היא תועבר כגיבוב של מראות וצלילים המעורבבים זה בזה, משחקים לנו בחושים ויוצרים מניפולציה על הדרך שבה נפרש את הידיעות.

כזה הוא MTV. אם מקלוהן חשב בשנת 1964, כשכתב את "להבין את המדיה", שטלוויזיה יכולה לשנות את צורת החשיבה האנושית, חכו לקריזה שהיה חוטף אם היה יוצא לו לראות את הדרך התזזיתית שבה הערוץ הזה מתנהל.

אז הנה, בבקשה. מקלוהן הוא זה שחזה את חוסר הסבלנות שלנו, את ההימנעות המתמדת מקריאה, את הפרעות הקשב והשימוש בריטלין, את מערכות היחסים שלנו שמתנהלות במכשירי טלפון, אימיילים ו-SMSים, את תרבות האינסטנט עם בועות המידע שקופצות מהמסך, ובעיקר את חוסר ההקשבה. אנחנו לא מקשיבים היום, אנחנו שומעים קולות רקע.

ונכון, היה דבר נוסף שקדם ל-MTV ושעזר לנו להגיע למצב המחפיר שבו אנחנו נמצאים היום, כבני אדם שחיים בעולם המערבי. המצאת הסינגל הרדיופוני, שכיווץ יצירה מוזיקלית לשלוש דקות של עונג מהיר וקליט. אילולא הוא הומצא, כנראה שגם MTV לא היה קיים היום. אבל מה שעשתה גרסת רדיו של איזה להיט פופ לסבלנות שלנו להקשיב, עשה MTV לא רק לשמיעה שלנו, אלא גם לראיה. עכשיו אנחנו גם לא ממש רואים, אנחנו בוהים בכתמים עם צורות.

אנחנו כבר לא ילדים, זה נכון. אבל האם אי פעם הייתה לנו ילדות? חוקר התקשורת והחינוך ניל פוסטמן כתב באופן ספציפי על המדיום הטלוויזיוני בספרים כמו "אובדן הילדות" ו"בידור עד מוות". ויש להבהיר, כשפוסטמן מדבר על אובדן הילדות הוא מתאר מצב שבו הילדות נכחדת לאיטה עקב "חשיפת סודות המבוגרים".

כשהיינו ילדים, לא ידענו דבר וחצי על מין, או על חצאיות מיני או מותגי הייטק. גם לא על מלחמות ביוגוסלביה, על רעב קטלני באפריקה או על HIV. היום הגבול הוא כל כך מטושטש, והוא נעשה כזה בכל ערוץ טלוויזיה. אבל MTV נותן משהו אחר. בעוד שערוצים אחרים מקרינים דימויים קשים ולאו דווקא בשעות המתאימות לכך, MTV הוא ערוץ שתמיד פנה אל ילדים וטינאייג'רים רכים, אבל בשפה של מבוגרים ממזרים. אם ילד יכול לראות באותה רצועת השידור זוג וונדליסטים תוקעי גרעפסים במסווה של סרט מצוייר לצד קליפ עם כוסיות מפלרטטות לשיר עם מלים מלוכלכות, וגם תשדיר לציבור שמציג חיות גוססות בערבות אוסטרליה, השיחות שלו עם חברים בארגז החול יהפכו מהר מאוד לציניות. אנחנו חוזים לא בקליפים, אלא באובדן התום.

דבר נוסף שפוסטמן דיבר עליו, הוא השפעת המדיום על החשיבה וזה בדומה לגישתו הטכנולוגית של מקלוהן. פוסטמן חרד למוח שלנו, שסופג דימויים טלוויזיוניים ומחלק אותם כידיעות ארעיות וחסרות משמעות. אם בקריאה היה סדר הגיוני כלשהו למאורעות, שאורגנו במוח האנושי על ידי מידע קבוע שניתן תמיד לחזור אליו, הטלוויזיה תוקעת לנו מקל בגלגלי החשיבה כשהיא מפזרת חלקיקים של מידע, עושה להם הפרד ומשול על ידי הפסקת פרסומות, חוזרת לאותו הנושא, מחזירה אותנו אחורה בפלאשבק על ידי מסך מעורפל, מטמטמת אותנו עם תנועות מצלמה קליפיות ותמיד, אבל תמיד משמיעה איזשהו שטיח מוזיקלי ברקע. כמעט תהליך אבולוציוני.

החושים מתערבלים זה בזה ואנחנו משתעבדים לעונג. פוסטמן אמר את זה כשציטט את הקסלי מספרו "עולם חדש ומופלא", והעונג הזה משתק אותנו. MTV, שרק על פי שמו אפשר להבין שהוא ערוץ בידורי, עושה את כל אלו פי כמה וכמה. ושוב, האבולוציה של המוח האנושי מתרחשת עכשיו. צפייה מהנה.