לופ חלילים לפלפי מהחלל עם קצב עצל ומדבק הם הפיצ'ר הבולט בשיר הזה של באסטה ריימז, אבל כמו שמוכיחה גרסה נשכחת של ראפר בשם דיאמונד די לאותו ביט, זו הכריזמה של באסטה-באס שהופכת את השיר הזה להצעה שאי אפשר לסרב לה. המילים הן בעיקר רשימה של כל הראפרים שהגיעו מניו יורק, מעין המנון גאווה לעיר שפעם המציאה את כל החרא הזה, ועכשיו מסתכלת על מקום כמו אטלנטה עם מידה לא מבוטלת של קנאה.
ביסטי בויז, "New York City (Rub'n'Tug Remix)" (בוטלג)
דמיינו את התרחיש הבא - הביסטיז פוגשים בשכונה את ליקוויד-ליקוויד או ESG, מתאהבים בצליל הPאנק-Fאנק שלהם, ומתקשרים אל הדאסט בראדרס, ואומרים להם "תשמעו חבר'ה, הרעיון הזה של קולאז' סימפולים בשם 'הבוטיק של פול' נשמע נחמד, אבל לא בשבילנו".
פרנץ פרדיננד, "Outsiders, JD Twitch and The Truffle Club's Optimo Refreak" (אן-אם-סי, Domino)
לא סגור על מי לוקח את ההחלטות האלה, איך שלא יהיה, שורת הרמיקסרים שמטפלת בפרנץ פרדיננד היא רצף של הברקות. זה למשל, מזריק מנה גדושה של דיסקו על סטרואידים, ומותח את התמצית הפופית המתוקה-חמצמצה של המקור על פני 6 דקות של אקרובטיקת אולפן ולוקח את פרנץ ללילה מיוזע בחברת דונה סאמר עם סמים הזייתים. נכון שקצת קשה לפרגן ללהקות מצליחות, אבל פרנץ פרדיננד (והרמיקסרים שעובדים איתם) זכאים לכל גרם של קומפלימנטים.
ניו יאנג פוני קלאב, "Get Lucky" (יבוא, Alt Delete)
ניו יאנג פוני קלאב הם סוג של להקת קופי קאטס, שלא ממש מעשירה את היקום בתובנות חדשות. מצד שני, בסאונד המפולח שבו בחרו להתמקד עדיין לא צפוף כמו במקומות אחרים, וחוץ מזה, עם שלוש בנות בהרכב ובאסיסט בשם איגור, אי אפשר שלא להתאהב בהם. גם השירים מצוינים, דרך אגב, או כמו שאמר לי חבר כל מי שאוהב את הטוקינג הדס הוא בסדר מבחינתי.
פוג'יה ומיאגי, "Ankle Injuries" (יבוא, Tirk)
קצת קשה להמליץ על שיר אחד מתוך הדיסק החדש של השלישייה שקוראת לעצמה Fujiya & Miyagi. מדובר, אחרי הכל, בחבילה מהודקת של קטעים שפועמים כולם בצורה נחושה ללא הפסקה, חלקם מצופים בשירה אוורירית-מלטפת ובמלודיות מרוחקות. השיר שנבחר הוא רק דוגמה אחת, אקראית כמעט, לאיכות הגימור.
לפטיז סול קונקשן, "Organ Donor" (יבוא, Meltin Pot)
האבולוציה של המוזיקה היא לא בהכרח תהליך לינארי. לפני עשר שנים התלהבנו כשדי-ג'יי שאדו תפר קטעים מוזיקליים חדשים מתוך עשרות חתיכות שהוא חפר. היום, כשהדגש חוזר אל מיומנות מוזיקלית קלאסית של איכויות נגינה, פרפורמנס וכאלה, מגיעה החבורה ההולנדית הזו, ומנגנת בלייב את הקולאז' של שאדו, ובאופן אפקטיבי מגהצת את התפרים של הפסיפס המקורי לפצצת Fאנק אחידה ובשרנית, הופכת אותו לקטע חדש שנשמע כמו משהו ישן שמעולם לא יצא.
סופט טאץ', "Plenty Action" (יבוא, Ubiquity)
הצליל החדש של מפרץ סן-פרנסיסקו-אוקלנד נקרא הייפי (Hyphy), והוא וריאציה על הקראנק הדרומי. וכשהעיניים מתחילות לפנות אל הכיוון הכללי של האיזור, זה זמן מושלם לשחרר אוסף של פניני סול וFאנק שנוצרו בתא הגיאוגרפי הזה ביחידת הזמן של שנות ה-60 וה-70.
סופט טאץ' הוא הרכב ווקאלי קצר מועד, לא חשוב במיוחד, שתורם לאוסף רגע קסום של גרוב נינוח ואורגני, המגיש שיר עם מסר מצפוני: גברים, הניחו לגברות אם הן לא מעונינות בכם. קשה קצת לדמיין היום ראפר מצליח, הייפי או לא, שיוצא בשלום מחזון טקסטואלי שכזה.
אלו בלאק, "Long Time Coming" (יבוא, Stones Throw)
כדאי כבר להכין את הכריות, כי שתשמעו את האלבום המלא של אלו בלק (Aloe Blacc) תצטרכו להניח אותן על הרצפה, לרכך במעט את הנחיתה הכואבת של הלסת. יצירת רנסנס אמיתית, שלוקחת מכל הבא ליד בלי לדפוק חשבון היפ-הופ, סול, לואו-פיי, אלקטרוניקה והכל במוזיקליות שאינה מתאמצת להוכיח כלום. השיר הזה הוא קאוור נועז ויפהפה לשיר המצמרר של סם קוק, פלאשבק בשחור לבן שעטוף בהזייה עתידנית.
דאבריי, "Air" (יבוא, Ghostly International)
אוויר דחוס בריח של מכונות, שמן שרוף וניחוח של אפוקליפסה. היפ הופ שמערבב ייאוש ותקווה עם לופ סינתסייזרים מנצח של האיש עם מיליון הפרצופים (Dabrye כמפיק היפ-הופ, ג'יימס טי קוטון כטכנואיד ועוד) וראפ של דום שניתך על הראש כמו מטר של לבני בטון. או לבנות חבלה.
טי-וי און דה רדיו, "I Was a Lover" (בי-אן-אי, 4AD)
עם מצעד הלהקות החדשות הבלתי נגמר, יש רק הרכב אחד שמאיר למרחקים, עם צליל אחר, חדש ומקורי. עוד לא ברור אם האלבום החדש של טי-וי און דה רדיו שכבר דלף לרשת הוא הגרסה הסופית או איזשהי בטא, אבל גם בצורה הנוכחית מדובר בחתיכת מסטרפיס שמשתין על כל מה שנקרא "סצינת המוזיקה של 2006" מגובה הירח.
כאן הם מכניסים לפעולה המנון מלודי מהפנט, כשהליווי המוזיקלי מורכב מחריקות ורעשים, מכונת תופים, גיטרות לא מכוונות ומלמעלה, הקול המיוחד של Tunde Adebimp, שנמצא איפשהו בין יבבה לעצירות.
נשיונל פורסט, "A.M. Lights" (יבוא, Faith & Hope)
לרגע אחד אפשר לחשוב שמדובר בקטע נדיר של הפליימינג ליפס. אולי זה הקול של ג'ייקוב פלטשר, אולי המהלך ההרמוני שמצליח להיות עקום ועגול בו זמנית. אבל נשיונל פורסט זה בעצם בחור אנגלי שמשחק עם תוכנות שהוריד ברשת. זה נכון שהשיר נגמר באותה נקודה שבה הוא מתחיל, ושגם בדרך לשם אין פיתולים לא צפויים במיוחד, אבל בכל זאת, זו עדיין חתיכת דרך יפה.
קינג ביסקיט טיים, "Paperhead" (יבוא, Poptones)
סטיב מייסון כבר כתב את השיר הזה כמה פעמים ושר אותו בקול החם והמאנפף-קצת שלו. אולם עכשיו, במנותק מספינת הבטא בנד שהתרסקה בזמן הניסיון לעוף קרוב מדי לשמש, הוא מקבל קונטקסט צנוע יותר שהולם אותו מצוין.
