תעמיס לי ביסטי

יש אנשים שבשבילם שלוש דקות גרוב של הביסטי בויז, על כל קלישאותיהם הישנות והמוכרות, הן אושר טהור. בדיוק כמו לאכול את אותה עוגיה גאונית בפעם המאה. המתכון שלה מונח לפניך על גורמיו, אבל סוד הטעם המופלא תלוי רק בסבתא החביבה שמכינה אותה. אין חדש באלבום החדש של הביסטי בויז, הלהקה שהייתה ונשארה נקודת הבראשית הפרטית שלי לכל מה שנקרא ראפ. לבקש ממני לכתוב על הביסטיז ולצפות לשיא האובייקטיביות זה בערך כמו לבקש ממייברג לכתוב על בוב דילן, או מאוחובסקי על מוריסי. אני לא מסוגל לקטול אותם או להסתלבט מכל הלב, גם כשאני מעכל ש'To The 5 Boroughs' הוא האלבום הכי פחות מסעיר, שלא לומר חשוב, בתולדותיהם. מאת אחוזיו הם היפ-הופ. ההפקות איכותיות ובסיסיות, אך כמעט חפות מהתחכמויות, ולמרות ההשוואה המתבקשת ל'פול'ז בוטיק' הגאוני מ-89', חשוב לזכור כי האלבום ההוא פרץ את גבולות ההיפ-הופ והרחיב את עולם הסימפולים. באלבום החדש, היומרות היחידות נטועות בטקסטים - למרות משחקי המילים המטופשים והאהובים בשירי הכיף, חלק –