את ספרה החדש של חבורת אקטוס טרגיקוס, "הפי אנד" (הוצאת אקטוס ומודן), הזדמן לי לקרוא במחסן אחורי מעופש למדי של אחד מסניפיה של רשת "דיונון", מוקף הרים של ילקוטים וקלמרים, בציפייה לחברי הטוב פ' שיסיים להונות עוד לקוח. תנאי הקריאה לא היו אופטימליים, על כך אין חולק, אך בהתחשב בעובדה שכבר יצא לי לקרוא ספרים בתנאים גרועים בהרבה וליהנות מהם עד בלי די, אנא קבלו את דעתי הנחרצת שהספר פושר מינוס, על גבול הרצון להציץ חטופות מעבר לכתף כדי לוודא שעונת הפינגווינים לא החלה.
כדי להסיר ספק מלבם של קוראי טור זה, אין לי דבר וחצי דבר נגד הטרגיקוסים. להפך. לפני כשנתיים הזדמן לידי "ג'ט-לג", עיבוד קומיקסאי של הטרגיקוסים לכמה מסיפוריו של אחד, אתגר קרת. נהניתי ממנו ואף יותר מכך. במבט לאחור, אני חייב להודות שזה היה יותר עקב הטקסטים מלאי החן של קרת ופחות עקב האיורים הטרגיקוסיים, אך כך או כך נותר בי רושם כללי טוב למדי מהחבורה ומפועלה, ומכאן גם אכזבתי מהספר הנוכחי, שבהיעדר יד בוטחת של כתיבה - מצרך קיומי הכרחי בשעטנז המכונה קומיקס - מדשדש ברובו במים הרדודים.
קחו לדוגמה את הסיפור הראשון, "צעצוע מנהלים", שאיירה בתיה קולטון, המבוסס על סיפור קצר בשם "גוודאלופה" של שוהם סמיט. את עיני בור הציור שהנני, שבו האיורים של קולטון מיד. אך רגע, מה זה שם למטה? הטקסט! והטקסט (נאנח בכבדות), הו הטקסט. במקור, סיפורה של שוהם סמיט הוא סיפור חי ומלא צבע, המתאר פקידה שמגדילה את עצמה ולאחר מכן מקטינה את הבוס שלה במכונת צילום. מה שנותר מהסיפור כאן, בגירסה הקומיקסאית שלו, הם רק רסיסים מהטקסט המקורי, פשטניים וכתובים בשפה דלה, המנוסחת באלגנטיות של עדר פילים בחנות חרסינה. הרושם הטוב שעשו עלי האיורים היפהפיים של קולטון אבד מיד לנוכח זוועת הכתיבה. כולי תקווה ששוהם סמיט לא היתה שותפה לרצח הברוטלי הזה שנעשה בבנה הספרותי.
דוגמה נוספת הוא הסיפור החמישי, "העלמה והנהר", מאת חיזוק זר בדמותה של אנקה פויכטנברגר, מאיירת גרמניה נודעת שם. זהו הסיפור היחיד מבין השישה שבו הטקסט אמור לשרת את האיורים ולא להפך, וכשמוסיפים למשוואה את הסוריאליזם האופף אותו, כבר יש בו מן העניין. האיורים של פויכטנבגר נפלאים, מלאי השראה, וללא ספק היפים בספר, אבל הטקסט מינימלי ביותר וכתוב, ניחשתם נכון, רע (כאן, בניגוד למקרה סמיט, אפשר אולי להאשים את התרגום מגרמנית). כשמוסיפים לכך את העובדה שחלק מהאיורים תמוהים כשלעצמם, התוצאה הסופית מבלבלת מאוד.
מבין שאר הסיפורים בספר, היחיד שהצליח לעבור מבחינתי את הרף הכפול, דהיינו את רף הכתיבה ואת רף האיור, היה סיפורה של רותו מודן "השיבה הביתה". גם מעניין וגם מאויר היטב. חבל שסופו של הסיפור מתנדנד על קצהו של צוק חוסר הפואנטה באופן מפוקפק למדי. שאר הסיפורים בספר נופלים שוב ושוב למלכודת טקסטיאדת הבלהות. ציון מיוחד לגנאי מקבל אצלי הסיפור "למה אני, למה?" של איציק רנרט, מפגן של טעם רע שלעלילתו המופרכת ולכתיבה החלשה הצטרפו האיורים, שבסיפורים האחרים עוד הצליחו איכשהו להציל את המצב.
לסיכום: טרגדיה כתיבתית אמיתית, למרבה הצער, לרוב נטולת קתרזיס. באופן אישי שמחתי מאוד שמצלצלין ומרשרשין לא עשו את מסעם מהארנק שלי לזרועותיו של דיונון הספרים. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בספר, רוב רובם של האיורים מוצלחים, וכשרונם של הטרגיקוסים לא מוטל בספק, אך הטקסטים, הו הטקסטים הנקלים, גוררים איתם את האיורים מטה-מטה אל השאול. ייטיבו הטרגיקוסים לעשות אם להבא יעבירו את שרביט הכתיבה למי שאמון על כך, ובכך יהפכו את שני חצאיו של פרי הקומיקס ראויים למאכל.
הערת פוסט-מורטם: על גב הספר מצוין ציטוט של אחד ברט ביטי, מהקומיקס ז'ורנל האמריקאי, הטוען - "בפשטות, אקטוס היא אחת הקבוצות המלהיבות ביותר בכל עולם הקומיקס". על כך אני חייב להעיר שני דברים: א. אני מקווה שהוא טועה. ב. לדעתי התקווה הכחולה-לבנה הגדולה של הקומיקס אמנם בעלת פוטנציאל רב, אך כרגע היא חלקית ביותר וטעונת שיפור, לפחות עד שיוכח אחרת. אבל בעצם, למה להרוס? העיקר שסוף-סוף אוהבים אותנו בעולם. וחוץ מזה, גם אם לא תמיד יש לנו את אברבוך.