הרוח ההיפית שמנשבת בין הדיונות של אינדינגב נובעת מהרבה סיבות, אבל העיקרית היא כנראה הימצאותם של מלאכי האינדי הללו, עם העיניים התמימות והשיער הפרוע. בכל שנה יותר יותר אפרוחים קטנים מסתובבים כמו מראות קטנות שעוזרות לכולנו לשחרר קצת מחסומים ועודף רצינות.
ילדים קטנים גדולים
מוג'ו ללא גבולות
שנת 2008 תיזכר כמו השנה שבה כבר לא היה אפשר לעצור את הגלגל. שמו של הפסטיבל יצא והגיע למרחוק, הליינאפ אירח כמה וכמה שמות מרגשים מאוד, ובכלל, זו הייתה שנת ההכרזה של האינדי שהוא כאן להישאר, ובגדול. פקקים משתרגים על הכביש שמוביל לקיבוץ גבולות לא היו מעולם עד כה. תור אינסופי של אנשים צמאים לכרטיס, כשפשוט לא היה אפילו אחד. הקמפינג הפך לפסטיבל בפני עצמו, ובשיאו, בצעד מרגש, נפלא ומיתולוגי, יצאו אסף אבידן והמוג'וז להופיע הופעה פיראטית ספונטנית, עם הגברה מאולתרת ושליש מערכת תופים, לכל אלו המאוכזבים. יש אומרים שזו הייתה הופעת הפסטיבל.
עיר האוהלים
בכל שנה מחדש, ההתפעלות וההלם מכמות האוהלים, מהעיר שקמה לה על חולות שבדרך כלל רק כמה חיפושיות מחפשות בהם מקום מרבץ, גדלה והולכת. ההתרגשות הזו לא ניתן להסבר במילים. צריך פשוט לראות. איך נראה שבט אינדיאני שקם מן החולות, בשנות ה-2000.
חלומות מוזיקליים
איכשהו, אינדינגב הפך להיות קרקע נוחה לניסוי ומשחק גם למוזיקאים וגם למנהלים האמנותיים. חיבורים שנראים בלתי אפשריים על הנייר, צמחו להיות אירועים חד פעמיים ונחרתו בזכרון של כל מי שהיה שם. אחד החיבורים המפוארים ביותר, ההופעה המשותפת של האחים רמירז, רות דולורס וייס ויהוא ירון, נרקחה בערב אחד בדיבור משותף באוזן בר עם קצת חזון ומעוף, ובאחר צהריים נעים במיוחד המריאה רחוק וגבוה.
ה-ג-י-ט-ר-ה
רגע הרוקנרול הבלתי מעורער של אינדינגב. הירידה לקהל, התרנגול, הטקס, המידנייט פיקוקס בהופעה. איתן רדושינסקי יורד לחולל את הריטואל הקרקסי בתוך האנשים הרוקדים, הלהקה ממשיכה לנגן על הבמה, ואז פתאום... גיטרה בס שחורה מתרסקת בזעם פעם אחר פעם על משטח האספלט המקומי. השובר נעלם, איתן על אדי האלכוהול לא ממש שם לב למתרחש עד ששב לבמה, ומכאן, חודשים של חיפושים אחר התוקף... עד הסוף הטוב שבו קיבל גיטרה חדשה כפיצוי, וטקס אשכבה לגיטרה המרוסקת באוזן בר.
תן, ותן לחיות
אינדינגב מעולם לא התנגד או נלחם באף אחד. החשיבה תמיד הייתה קצת שונה. איך לבנות, ולא מה להרוס. בעד מה אני? ולא למה אני מתנגד. אנחנו אוהבים יצירה, אנחנו אוהבים שאנשים שמחים, אנחנו אוהבים לקבל מתנות, ועוד יותר מזה, לתת אותן. אנחנו אוהבים שיש לנו תפקיד ומשמעות. אנחנו מאמינים שבשביל לשנות צריך לעשות, ובשביל לעשות צריך משהו טוב שיניע אותך. לחייך "ללא סיבה", לפרגן ולדבר, לפתוח את הלב. לצאת מהמסך. לעשות דברים פשוטים אחד בשביל השני. בכל פסטיבל זה קורה. באינדינגב הווליום של זה מתגבר.
בסופו של דבר, לב ליבו של אינדינגב הוא שני דברים: אנשים, ומוזיקה. החיבור האנושי הקרוב, האמיתי, התמים של אינדינגב, נוצר מחיבור של אלפי אאוטסיידרים שתמיד הרגישו קצת לא שייכים, ועדיין האמינו שיש להם מקום. כל אחד בזכות עצמו, עם מי שהוא, עם הייחוד שהוא מביא, ובאותו זמן, כחלק אורגני של כלל גדול ומאוחד. הכי אינדי. והכי אני. קהילה מאוד חמה ומיוחדת שהיא הנכס הכי גדול של כל מי שמרגיש שייך לפסטיבל הזה. והמוזיקה - היא הארוחה המשפחתית, שכל שנה זוכה לעוד ועוד תבלינים, מהאיכות הכי גבוהה בעולם. אחד שהוא רבים שהם אחד, שצועקים את זה לשמיים בקול.
פסטיבל אינדינגב יתקיים השנה זו הפעם השביעית בין התאריכים 10-12 באוקטובר, בימים חמישי עד שבת במצפה גבולות בנגב. בפסטיבל יתארחו השנה למעלה מ-80 להקות ואמנים, בהם אביתר בנאי, אסתר רדא, הפליינג בייבי, התפוחים, מרינה מקסימיליאן בלומין, רוקפור, אורי כנרות, אבי עדאקי, מארק אליהו, לונה אבו נאסר, תעני אסתר, שי צברי, דניאל ספקטור, פונץ', שלמה בר במופע מיוחד עם ריג'ויסר, יהוא ירון, רות דולורס וייס, הילה רוח ועדי רנרט, סיסטם עאלי, יאפים עם ג'יפים, צביקה פורס, חיה מילר, אביב נוימן ועוד.
פרטים נוספים - באתר הפסטיבל.