במסגרת משרתו כמרצה בחוג לפילוסופיה, הרצה-הטיף קרוי על הפילוסופיה האובייקטיביסטית של איין ראנד. הרצאות אלו הקנו לו פופולריות רבה וביססו מעמדו כמרצה פרובוקטיבי ונערץ.
עבור סטודנטים ואידיאליסטים רבים, מאוכזבי הערכים המפא"יניקים הישנים והלך הרוח הסוציאליסטי של סוף שנות השישים, היה קרוי למעין מורה דרך.
אט אט הפך קרוי לאטרקציה תקשורתית; דיעותיו הפרובוקטיביות הפכו למוצר מבוקש בתקשורת העברית.
במרץ 1974 נתן ראיון שני לעיתונאי צבי ינאי מכתב העט "מחשבות". הקפיטליזם המובהק שהביע בראיון, אשר יצא נגד הערכים הסוציאליסטים המושרשים במסורת הציונית, ההתנגדות הליברליסטית לדת, צבא, מיסים ולקונפורמיזם מצאו להם קהל אוהד ותאב אידיאלים בקרב הצעירים הישראלים ומתנגדים נחרצים בקרב ותיקי הארץ.
מן האדוקים שבחסידיו היה הסופר והסאטיריקן, דן בן אמוץ, אשר מצא באגואיזם הרציונלי שהציע קרוי, אידיאל מוסרי נשגב ואולי, כפי שטענו אז רבים, רציונליזציה לאנוכיותו שלו.
בן אמוץ החל להתלוות למסעות ההרצאות של קרוי, להטיף לתורתו, ואף שימש עורך ומוציא לאור, של ספרו הראשון של ההוגה הצעיר, "חיים על פי השכל - תנאים לאושר אובייקטיבי", אשר ראה אור ביולי 1975.
הפולחן שנוצר סביב קרוי הרתיע את עמיתיו באוניברסיטת תל-אביב, ולא פחות מכך הרתיעה הביקורת הנוקבת שנוטה היה להשמיע על שיטת הלימוד המקובלת בכלל ועל החוג לפילוסופיה בפרט.
סגל האוניברסיטה בחר שלא להעניק לו קביעות, וקרוי התפטר.
באותה עת החל להכריז על סלידתו מן המנטאליות הישראלית. הוא טען כי נקעה נפשו מן הקולקטיביזם הישראלי, מהשמת המדינה מעל לאינטרס העצמי, מן המיליטריזם וכד'.
קרוי גמר אומר להגר מן הארץ.