בהתחשב בכך שמדובר בתוכנית ריאליטי שידוכים מהזן הכי קיטשי שיש, "הרווק" הישראלית, שעלתה אמש (שלישי) בערוץ 10, לוקחת את עצמה ברצינות תהומית. זה לא שקיימת ציפייה שהיא תעשה צחוק מהאהבה, אבל מוכרחים להודות שהסיטואציה עצמה מעוררת מבוכה וגיחוך יותר מאשר רומנטיקה. בייחוד כשמדובר בלול התרנגולות הזה, חבורה של קצ'קעס עם נטיות אקסיביציוניסטיות מוגזמות, שמקרקרות סביב הבלונד הקלישאתי של גיא גיאור.
ואולי זו הסיבה שתוכנית מהסוג הזה חייבת לקחת את עצמה ברצינות. כי כל סנטימטר של מודעות עצמית היה הופך מיד את הסיטואציה לפארסה; כי עצם הצידוק להשתתפות בתוכנית מהסוג הזה הוא ביסודו שכנוע עצמי מאסיבי שנועד לטאטא את הציניות המתבקשת. שכן נערות החמד הללו הגיעו לפריים טיים כדי למצוא אהבה אמיתית והמושגים "פריים טיים" ו"אמיתי" אף פעם לא שיחקו יפה ביחד באותו משפט.
אם אינכם אנשי רומנטיקה ואתם דורשים סימוכין והוכחות, מחקר אינטרנטי קצר ומאוד לא מעמיק שסביר שסטיית התקן שלו עצומה, יגלה שמכל 18 העונות המשותפות ל"רווק" ול"רווקה" בארצות הברית (לא כולל זו שהחלה לפני יומיים), אפשר לספור על יד אחת, ליתר דיוק על 3 אצבעות, את מערכות היחסים שצלחו את השעשועון הבעייתי הזה. וזה עוד באמריקה האומה שמקדשת את הטלוויזיה שלה כמעט כמו את ישו.
אז נכון שאין חוקים באהבה והאהבה היא עיוורת ורק אהבה תביא אהבה וככה זה כשאוהבים, אבל בסופו של דבר קשה שלא לזכור שמדובר בכל זאת באסופה של קלישאות, וגם אם הן הפכו לכאלה מסיבה טובה, הזרקור שמופנה אליהן כשהן מוצגות לראווה בטלוויזיה, מחייב אותן לעמוד במבחן הספקנות.
"הרווק" הישראלית לא עושה את העבודה קלה עבור אותם ספקנים. קראו להם ציניקנים ממורמרים עם לב של אבן אם תרצו, אבל תבינו אותם לא בכל יום הם נתקלים בבחורה כמו שירה, שכחיה בוחרת בטקס חיזור הכולל רחרוח מושא הזדווגותה ושאגת סימון טריטוריה בגרסת דין דין אביב עם השיר "את מוכרת לי מפעם"; לא הרבה יוצא להם להכיר את מנגשה לי (מי לאב יו לונג טיים) שנוקטת גם היא בגישת הגיישה ומבדרת את בן זוגה במופע פולקלור (וכן, ברור לי שסין זה לא יפן, אבל זה העביר את הנקודה היטב, לא כך?).
כמה פעמים בחייהם ייתקלו אותם ספקנים במיכל, שעשתה את הטעות הסטוקרית הקלאסית והגישה לגיא רישום מלחיץ שלו כמתנה. או במאיה המתקשרת ("זה מרגיש כמו רומיאו ויוליה הרבה תחרות"). או בקטיה שביימה נפילה מביכה בצורה מביכה עוד יותר. או בדפנה דוברת ההולנדית שלידה ננסי רייגן נראית פמניסטית. או בקרין ("אולי נעשה איזה ריקוד שורות מגניב" זהו את האוקסימורון בעצמכם). או בתאומות יעל ומיכל (מתי גברים יבינו שפנטזיית תאומות היא בעצם גילוי עריות?) וכן הלאה, וכן הלאה.
כן, יש גם את יסמין המורה ליוגה ואת מעין הסטודנטית לעיצוב ואת הילה רואת החשבון ואת נועה מפיקת האירועים (וחופשות ה-VIP בל נשכח) שעל פניו נראות כמו האופציות השפויות לבינתיים (או שאולי מהן כדאי דווקא להיזהר), אבל רק מעצם קיומה "הרווק" לא יכולה שלא לייצר את ערימות הציניות והספקנות הזו ואותה רצינות תהומית של גיא גיאור ויוצרי התוכנית רק מקשה על האמונה שכל זה בכלל קורה באמת. קשה לדמיין את "הרווק" כמרגשת וקשה לדמיין אותה כקאלט הזוי. אבל אולי הקונפליקט הזה, שיוצר את המפגן הבלתי נתפס הזה, עוד יהפוך לסוד קסמה. אולי נבחר להתעלם מהרצינות ולצחוק על (וממש לא עם) הסיטואציה. ואולי נאלץ להשיב לגיא בלשונו ולומר בנימוס: מצטערים, אבל אנחנו נאלצים להיפרד ממך הערב.
