את הרשמקול שלי אני אוהב לבד. לא יודע, יש משהו מאד מרגיע בלשמוע את זה באוזניות כשאתה הולך לבד. לבד כמו לחזור בארבע-חמש לפנות בוקר, העיר נצבעת לך מול העיניים בצבעים מוכרים-חדשים, כמעט נקייה, חפה ממזימה, בדיוק ההיפך ממך. כי מוזיקה יכולה להרים, להוריד, להתנפל, ללטף, להסתכל עליך בוכה, צוחק, מפלרטט או מתנה אהבים היא שם. וברשמקול וזה בא מאחד שאשכרה אולי פספס רק סט אחד מהשנה האחרונה המוזיקה הזאת עומדת לבדה. בלי הרבה דאווין של אגו, אדנותיות של 'אני אמרתי לכם קודם' או גרוע מהכול - הגבלה ז'אנרית. קשה להגיד מה מייחד את רשמקול אבל קל מאד לזהות את מה שעובר כחוט השני בין עשרות הסטים המגוונים האהבה למוזיקה. וכמו כל אהבה, למתבונן מבחוץ (המאזין במקרה דנן) קל להיות ציני לגביה. ויש הגדרה יותר מוחצת ללוזר מאשר בנאדם שהוא ציני לגבי מוזיקה?
וכשהמוזיקה הנכונה פוגשת בשעה הלא נכונה משהו עלול להתרגש עליך. בין אם זה חיוך, דמעה או בין אם זה רצון להתקשר למישהי שאתה ממש זוכר כרגע ולהשמיע לה את השיר הזה הכל הולך. זה עוד דבר שאני אוהב ברשמקול הכל הולך.
החלק הקשה היה להחליט איזה שיר-קטע-טראק-נעימה-וואטאבר לשים. ואז לנסות ולהבין מה אני רוצה להגיד שעוד לא נאמר כאן. בסוף לקחתי את המוזיקה שאני אוהב לשמוע לבד; מוזיקה שרק ככה מחלחלת לך לתוך המקומות היותר שיתופיים בחיים, בהנחה וישנם כאלו; מוזיקה שמרגישה בבית, שהולכת איתך, מספרת לך איזה סיפור על הדרך, או מראה לך את הפינות האלו, שלא מסתכלים עליהן בדרך כלל כי אנשים ממהרים מדי. המוזיקה שבחרתי היא לא כזו שממהרת. ממש לא, אפשר אפילו בקלות לומר שהיא עצלנית, אבל מהזן המתפנק. זאת שתגיע למסיבה מהומת גרוב שכמותה - מאוחר ותצא מוקדם. מוקדם בבוקר.
