מדליקי המשואות

שילכו לעזאזל כל הפרסים והקרנות האנכרוניסטים ומלאי האינטרסנטיות; "הידרומניה" הוכיח סופית שאסף גברון הוא הסופר הכי טוב שפועל כרגע בישראל (וגם אחד המתרגמים החשובים שיש כאן); הוא יוצר שפה, בורא עולם בכשרון דלילואי, מדבר על ישראליות לא פחות מכל סופר-קאנוני ועושה זאת מבלי ששום אתוס ציוני לא דבוק לגב שלו.

ההישג הגדול של שפרה הוא לא הניצחון ב"האח הגדול", הוא עצם העובדה שהיא הדגימה לכל משתתפי הריאליטי בשם ה"חוויה", שאפשר להעלם בצורה מכובדת אחרי שהפכת לכוכב של המדינה. שפרה באה, כבשה, לקחה את המליון וחזרה לחיים הרגילים שלה בלי נזקים פסיכולוגיים נוספים ובלי חתונה לאור המצלמות. ברכות, אחות. על הדרך היא גם קטפה חתיכת גבר.

ממיצג אמנות על גשר לונדון ועד בני המה, מהפיכת הציוניות לקרטון מנגל בנושאי המגבעת ועד עריכת גיליון של "סטודיו" (כולל דיסק) - הזמן זז בקצב הריקוד של אוהד פישוף והעולם זז יחד איתו. בנוסף, רמת הגימור בעבודות שלו מוכיחה שלא מדובר בקפריזות, אלא תכנון מחושב היטב. לפעמים נדמה שהמחויבות היחידה שיש לאמן הנהדר הזה היא רק לחוקי הגרביטציה, וגם זה ביום שהוא ואלוהים רבו מי ילך להוריד את הזבל.

מול גל המחאה המתלהם כנגד מילים בודדות שנפלטו מפיה של יונית לוי מפאת היותה בת אנוש בעלת לב, התמודדה מגישת החדשות של המדינה (ביחד עם ההיא, הבלונדה) בגבורה עם אלפי טוקבקים זועמים, מכתבי מחאה ועצומות מיותרות. התגובה ההולמת את מעמדה של לוי: שתיקה. תושיבו מולה את ריטה, שתלמד איך מתמודדים עם שמועות.

יש לנו רק דבר אחד לומר לכל גאוני הקולנוע שחושבים ש"פרידות" הוא לא הדרך של היפנים להשיב את ימי ציר הרשע העליזים: לא הצלחתם להבין שארי פולמן לא זוכר אתכם בכלל. הוא בפרויקט הבא, שכמו "ואלס עם באשיר" או "קלרה הקדושה" או כל יצירה אחרת בקריירה שלו - יבטא במדויק את הרעיון המבריק שהתבשל בראשו מבלי להתפשר במילימטר, ולא הטוקבקיסטים ולא אחיהם לאקדמיה האמריקאית יעצרו אותו.

מאז ש"משחק מכור" לא באוויר יותר, קשה לדמיין את משדר יום העצמאות של ערוץ 2 בלי שרבוב השפתיים העוקצני, החולצה הנוצצת והקריצה הסרקסטית של עינב גלילי. מי שזעקה אף היא "ביג פאקינג דיל" מול סוגיית האמנים שלא משרתים בצבא, היא בעלת כישרון ייחודי לומר את האמת המרה ועדיין לגרום לה להראות כל כך יפה בעיני אלו שאין להם מושג על מה היא מדברת. וזה כל היופי שבסרקזם.

כבר שנים שכולם נהנים להתלונן על הרדיו הישראלי שנמצא בשקיעה. ואז הגיעו ערן זרחוביץ' ושרון טייכר והראו לנו שאין למה להתגעגע. שעם מעט תקציב והרבה כשרון ותשוקה אפשר לחלץ מהמדיום המיושן הזה מנת צחוק יומית, שהפכה תוך זמן קצר לקאלט ואפילו הגיעה לטלוויזיה. כמה חבל רק שהיא הגיעה לערוץ 10.

שלושת הטנורים של הזמר הים-תיכוני הם הדבר הכי קרוב שיש בישראל לכוכבי פופ; יש להם מניירות, בחורות, מכוניות ולהיטים כמו של סטארים אמיתיים. בניגוד לרוקרים הישראלים, הם גם מודעים לחשיבות של מראה חיצוני; והם אלו שקברו את המונח "מוזיקה מזרחית" והפכו לסתם כוכבי ענק.

מארינה מקסימיליאן בלומין לא רק שהצליחה לשבור את שוק ה"שמנמנות שלא צריכות להרזות אחרי שהן הצליחו, כי הן יפות ומצליחות גם ככה", היא גם הדגימה לרזות ויפות שכשלו לפניה, איך אפשר לעשות מעבר קליל ומוצלח בין ז'אנרים של כוכבות: שירה, משחק, ריקוד וכיכוב קבוע במדור רכילות.

האם יש במדינה הזו אדם קול יותר מאסי כהן? סמל סקס שנשוי באושר ומופיע במדורי הרכילות רק עם הבת שלו; כשרון דרמטי וקומי ענק שממעט להתראיין ומעדיף לשבת בצד ולשתוק במבוכה בזמן שכולם מסביב עושים צחוקים; ובעיקר מי שהנוכחות האדירה שלו – כל דמות פגז קומפוט - החזיקה את העונה האחרונה של ארץ נהדרת על הרגליים.