בקריאה ראשונה: עמוס גיתאי וצביקה הדר

"שם, מעבר לים, ידעתי שמחכים לי חיים אחרים. אירופאים". כך, בשפה ציורית, עשירה וייחודית, המושפעת ממסורת הבארוק והרוקוקו, מתאר המחבר את סיפור חייו: מהשונות, הדחייה, הלעג והבוז שחש בלבנט המהביל, הבוטה והפרימיטיבי, ועד לבתי הקפה של פריז והשטיח האדום של פסטיבל קאן.

"ידעתי שהם מחכים לזה. ידעתי שהם אוהבים את זה. גם ברקו". כך, בשפה מליצית ומושחזת מגוללת המחברת את סיפור חייה הסנסציוני; מילדותה בצל הכור הגרעיני בדימונה הרחוקה, דרך הקווים המאובקים של מגרשי הכדורגל, דרך סכיני המנתחים ועד לסלונים המהודרים של מוסקבה עם השמנה והסולתה של האוליגרכיה המקומית.

"זה היה ב-24 במאי, 1991. היום בו פגשתי בנער ההוא, שחום עור ומצומק. הוא ירד מהמטוס, רעד מהתרגשות הביט אליי וביקש מעט מים. קרבתי אותו אל האסלה ונתתי לו לשתות. כך החלה ידידות מופלאה". במילים אלו נפתח סיפורו המרגש של אמן שמצא את האמת שלו בדמותו של נער אתיופי בעל קול פעמונים. "סיפור נדיר על אהבה ותאוות בצע" (הניו יורקר) "לא יכולתי לכתוב את זה יותר טוב בעצמי" (שלמה גרוניך)

"כשאמי הביאה לי את הכרך ה-13 בסדרת אנציקלופדית בריטניקה לנוער ליום הולדתי השישי, ניצתה האש בעיניי. מרוב התרגשות קראתי ביצירה במשך כל הלילה. למחרת בבוקר, הגעתי עייפה לחוג עיתונות, אבל איך אפשר להירדם בהרצאה של שלום קיטל?" במילים אלו (תנודת ראש מלאת אמפתיה) לוקחת אותנו המחברת למסע של ניכור חברתי (צקצוק של חוסר אמונה), שהחל במסדרונות בית הספר ונגמר במסדרונות חדשות ערוץ 2 (קריצה).