עוז הוא קודם כל הומניסט, החוקר את נפש האדם ומעמיד את היחיד במרכז. בספריו עוסק עוז בחריג, באדם הבודד שאינו מסתדר בחברה, בקונפליקט בין דחפים פסיכולוגיים לא מודעים לנורמות חברתיות מגבילות, וב"אחר", המאיים על החברה ועל הסדר הציבורי. בנטייתו לעסוק בפרטי, בפסיכולוגי ובחריג, היה עוז בין הראשונים שמרדו בסופרי "דור הפלמ"ח" וסללו את הדרך לספרות העברית החדשה. עוז נמנה על סופרי "דור המדינה" - בניגוד לסופרי "דור הפלמ"ח", שהציבו במרכז את ה"ביחד", את הקולקטיב ואת הרעיון הציוני, סופרי הדור שלאחר קום המדינה עסקו בהתמודדות היחיד מול החברה.
הקרע בין הרויזיוניזם של היהדות המסורתית לסוציאליזם של הקיבוץ, (המתבטא גם בחייו הפרטייחם של עוז), מופיע גם בספריו. כמו בפרוזה שלו, המתארת את האדם הפרטי כחלק מתבנית נוף מולדתו, גם במאמריו עוסק עוז ב"אחר" ובשונה, כפי שהוא משתקף בחברה הישראלית על רבדיה השונים והמתחים המאפיינים אותה. כתיבתו הפוליטית מעודדת דיאלוג, הידברות וכבוד הדדי בין הישראלים לעם הפלשתיני - שני העמים חלק מתבנית נוף מולדתם האחת.
ספריו של עוז תורגמו ל - 30 שפות, והוא נחשב עוז נחשב לסופר הישראלי שספריו הם הנמכרים ביותר בעולם. הרומן "מיכאל שלי" נבחר לאחד ממאה הספרים החשובים במאה ה - 20, במסגרת סדרת ספרי האיכות של הוצאת ברטלסמן, גרמניה.