עבודתו של נדב ויסמן (38) "קומת קרקע", פוערת פתח בקיר מוזיאון פתח תקווה, דרכו ניתן להכנס ל"עולם מקביל" שיצר האמן. המיצב מוצג במסגרת התערוכה הקבוצתית "מרחב ביניים", העוסקת במוסכמות ובגבולות של מרחבים שונים (מוזיאלי, ציבורי ופרטי).
אמנות טובה
בסופו של דבר זו חוויה די נדירה עבורי.
אמנות גרועה
אחת שתראה בזמן אחר או בנסיבות אחרות כטובה יותר.
אינטלקט מול רגש
גם וגם, הם לא באמת נפרדים.
אמביציה
השם של סידרת הציורים הראשונה שלי.
התבגרות
לאט לאט
פריפריה
עניין של תודעה וגם סוג אחר של מתחים, אני חושב.
שלדים בארון
מה הם עושים שם?
סוס טרויאני
החיים
אמנים אהובים
קטי דה-מונש'ו, אנט מסז'ה, אנסלם קיפר, דויג , קיינטריג', ויש עוד.
תיק עתונות:
הדמויות הוורדרדות-עובריות, הקרחות ובעלות הראש המוגדל והמעוות, מאפיינות את עבודתו של נדב ויסמן לאורך מספר שנים. התחושה שמדובר במוטצית אדם, מעין קינה אקולוגית על מצבו של האדם מול הטבע, נראית בעיני ויסמן כמוטעית: "אני מתעסק בקטסטרופה שהיא פנימית, של התודעה, לא חיצונית או סביבתית". הפנים המבוגרות של הדמויות התינוקיות, מקורן בתבנית שנוצקה לפי ראש אביו של ויסמן, והוא רואה אותם כהיבריד, שילוב של מבוגר וילד, המבטא את חוסר ההתאמה של שתי נקודות מבט על העולם: זו של המבוגר וזו של ילד - הקונפליקט המרכזי המעסיק אותו.
התבוננות ראשונית בעבודתו של ויסמן, הדמויות הערומות הא-מיניות, לעיתים ילדים ולעיתים מבוגרים, מסביבם אובייקטים שונים שיכולים להתפרש כסמלים למין, אלימות ומוות (ראש סוס כרות בעבודות קודמות, כלב בעל איבר מין בולט בעבודה הנוכחית) מובילות לפרשנות פסיכולוגיסטית מסוג זה או אחר.
הראש המוגדל של הדמויות נולד במקור מתגובת נגד: לאחר שסיים ויסמן את לימודיו אוניברסיטת חיפה, יצר תקופה מסוימת ב"פירמידה", סדנאות האמנים בחיפה. בתערוכת הגמר שלו יצר הרבה דמויות אדם ללא ראש. אוצר מזדמן שהגיע ל"פירמידה" ונפגש עם ויסמן, נתן פרשנות פסיכלוגיסטית לראש הקטוע. ויסמן, שיצא נגד הגישה, החל ליצור דמויות בעלות ראש גדול.
ויסמן, כאמור, לא מקבל את פרשנות מסוג זה בזרועות פתוחות, אבל גם לא דוחה אותה על הסף. "דמות אדם נוכחת כמרכז העבודות, וזו אפשרות מסויימת בעולם לניתוח יצירה. אני חושב שעולם הדימויים משמעותי, אבל לא במקום ההתעסקות בחומר ובצבע. אני רואה את הפרשנות הפסיכולוגית כאופציה".
ניתן, כמובן, לנסות לפרש את עבודתו על פי החומריות: הצבעים הנאיביים, אותם מגדיר ויסמן כ"פתיינים", המופיעים בעבודותיו בגוון עכור, החומר שנחשף לעיתים, העיסוק בהשטחה, עיוותי הפרופורציה, הנאיביות, האובייקטים הפזורים סביב הדמויות הלקוחים מעולם צעצועי הילדים והסרטים המצויירים.
ויסמן מסרב לראות פרשנות מסויימת כדומיננטית יותר מאחרות: "אני אמן שמתעסק בחומריות, בהחבאת החומר, במהלך שמנטרל, בעזרת הצבע, את הרעיונות שיכול חומר מסויים לעורר. זה מצביע על משהו מנטלי, וגם על העולם האנושי. בסופו של דבר, פרשנות חומרית או פסיכולוגית יכולות להתבצע בשיטחיות. אני רואה את הפרשנות בעומק החפירה שמבצע הצופה".
"אני מאמין ביכולות של צופה", הוא מצהיר, "לא מתוך תמימות. צופה שאני לא מאמין בו לא מעניין אותי. מעניין אותי מה עובר אדם במהלך הצפיה בעבודה: העבודות פונות קודם כל לרגש, קודם כל אתה חווה אותם, והחוויה המורכבת יותר מתפתחת במשך הצפיה, בפרק הזמן המוקדש להתבוננות".
ויסמן מעיד על עצמו שתהליך העובדה שלו מאוד אינטואיטיבי, למרות ריבוי הרבדים בעבודות. הדיוק נוצר בשיטת האלימינציה - חלק מהרעיונות לא יקבלו חשיפה: "אחת התכונות של האמנות היא היכולת להוציא דברים עם דיוק פנימי. העבודה נבנית ואני חווה בתהליך מידה מסוימת של הפתעה. אני לא מנסה לשלוט, אני מאמין שמקבלים שליטה דרך איבוד שליטה, ממקום של אינטראקציה עם הדבר. אני מרגיש כמעט כמו כלי".
רובד נוסף להבנת העבודות הוא דרך המשל, האליגוריה וההקשרים התרבותיים העשירים בהם ספוגים הדימויים. ויסמן מעיד על עצמו שהוא מושפע יותר מספרות וקולנוע ומחזות מאשר מאמנות פלסטית, ו"תחנות" התרבות העיקריות שלו עוברות דרך "מחכים לגודו" של בקט ("היחס בין הגבוה לנמוך, בין השטוח לעמוק, ובין המשחקיות לרצינות שהם, למעשה, נושאים בהם אני עוסק בעבודותי"), "ברזיל" ו"פישר קינג" של טרי גיליאם ו"תוף הפח" של גינטר גראס.
חוסר הקבלה של עולם האמנות כציר ההשפעה המרכזי, מתבטא גם מסלול שעבר ויסמן בעולם האמנות. כמי שלמד בחיפה, שהיא פריפריה גם למרכז האמנות התל-אביבי וגם למוסדות הלימודי המשמעותיים. ויסמן מתנהל בדרך הייחודית לו, לא מתוך קריאת תיגר על הדרכים המקובלות: "הבחירה שלי בחיפה נבעה משיקולים אישיים, תוצר של המצב בו הייתי כשהתחלתי ללמוד. היה לי נכון ללמוד במקום שקט, לנוכח המתחים הפנימיים שהיו מאוד גדולים. ידעתי מעט מאוד על הפוליטיקה של האמנות, וכשסיימתי ללמוד גיליתי שאני בפריפריה. צריך לזכור גם שלמדתי בשנות התשעים, זו לא חיפה של היום. בסופו של דבר החוויה הפנימית שלי היא שהכל בארץ הוא פריפריה. אני עדיין בפריפריה".
ויסמן חדור האמביציה (כפי שהוא גם קרא לסדרת ציורים שלו), הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית שהיא הרבה פעמים מנת חלקם של מי שלא למדו בבצלאל או במדרשה: "הייתי מאוד מחוייב ללמידה ולעשיה וגיליתי המון ענין. כדי לפרוץ מחיפה צריך אמביציה מאוד גדולה. אמרתי לעצמי שאם צריך לצאת מפה אמן אני אעשה את זה. אני לא פועל כאנטי, ולא משחק את התפקיד של הילד שמצביע על המלך הערום. אני לא אוהב את הילד הזה".
"מרחב ביניים", אמנים שונים. מוזיאון פתח תקווה. תאריך סגיקה: 16 בספטמבר 2007
