סופים הם לפעמים געגועים

אין קתרזיס, כמו בחיים האמיתיים. אולי הם נמשכים, אולי לא. אולי טוני יכנס לכלא, אולי יירצח, אולי יסבול ממחלה קשה ויירקב באיטיות. מאפיונר לא מסיים את חייו בדרך אחרת, כפי שהבהיר החלק השני של העונה השישית. אחר כך הוכיחו רבים מחובבי הסופרנוס עד כמה צ'ייס צדק, עד כמה אנחנו מכורים לקתרזיס הזה, עד כמה איננו רואים בצורה נכונה את חיינו, כשהפילו את אתר HBO, חיבלו בערך "דייויד צ'ייס" בוויקיפדיה וקיללו אותו במאות פורומים ברשת.

בתגובה היחידה שצ'ייס נתן מאז הפרק האחרון ל"סטאר לדג'ר" של ניו ג'רזי (העיתון אותו אוסף טוני מדי בוקר), הוא טען שלא ניסה להתחכם בסצינה האחרונה, אלא לבדר את הצופים, כרגיל. אפשר להאמין לו. למרות זאת, העונה האחרונה סיפקה לעיתים את התחושה שצ'ייס מפרק באכזריות את המבנה שבנה באמנות, על המסך ובראשיהם ולבבותיהם של הצופים. לעיתים נדמה שאמר להם: את האיש הזה, טוני סופרנו, הפכתם לגיבור תרבות? תראו איך הוא מתייחס להאש, לו החזיר כסף רק אחרי שבת זוגו מתה, איך הוא שולח את בנו של ויטו למחנה עונשין רק מפני שהימוריו לא הצליחו, איך הוא רוצח את כריסטופר בלי נקיפות מצפון, לא מתאבל לשניה ושוכב עם אחת המאהבות של מי שהיה בעבר חשוב לו כבן. תראו את המחקר שטוען כי טיפול פסיכולוגי רק עוזר לסוציופתים, שמשפטי המפתח ממנו קופצים לעיניה ההמומות של ד"ר מלפי בפרק הלפני אחרון. הסצינה הזאת הזכירה מאוד את הסוף של "החשוד המיידי", בו מביט קצין המשטרה על הקיר ומבין שהאיש שישב מולו בדה את הסיפור בעזרת פרטים התלויים על הקיר. גם צ'ייס אומר: תשכחו מטוני סופרנו, הדמות המורכבת, אותו בניתם לאורך כל השנים. הוא חלאה.

לצ'ייס, כך נראה, גם נמאס מהדמויות האחרות בסדרה: כרמלה מתייחסת לטוני בנבזות לאחר ניסיון ההתאבדות של בנה, איי.ג'יי הוא הדכאוני הכי מעצבן ומתחסד בתולדות הטלוויזיה, מדו מספרת לאביה באחת הסצינות האחרונות שברצונה להתמחות בזכויות אדם גם מפני שראתה איך זכויותיו נרמסו לאורך השנים, ואנשי ניו ג'רזי כולם, מטוני ועד פולי, מתארגנים בשלומיאליות לניסיונות החיסול של ניו יורק בפרק הלפני האחרון. את האנשים העלובים האלה הערצתם? אין כאן גיבורים, אין פה סוף.

אם יש בעיה בפרק האחרון, זו לא הסצינה האחרונה. שני הפרקים האחרונים היו בין הפחות טובים בעונה שבה כמעט כל פרק התעלה על משנהו. בשניהם, הטוויסטים בעלילה היו מהירים בצורה לא אופיינית לסופרנוס, ולעיתים כמעט לא אמינים: מלפי זורקת את טוני מהטיפול באלימות ובצורה לא מקצועית, ומקלקלת את הטיפול הפסיכולוגי המרשים ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה והקולנוע; איי.ג'יי הופך מבכיין עם נטיות התאבדותיות לאיש קולנוע קפיטליסט, רק מפני שרכבו נשרף; בוץ', הגורם המרושע ביותר במאפיה הניו יורקית, הופך לפתע בפרק האחרון לחסיד אומות ניו ג'רזי. ועדיין, גם שני הפרקים הללו מופתיים בהשוואה לסטנדרטים הנהוגים בתעשיית הטלוויזיה (וסצינת הרצח של בובי בקלה מחפה על הכל). ובכלל, להתלונן על דייויד צ'ייס, אחרי שמונים ושישה פרקים של גאונות, זו קטנוניות לשמה.

מאז שגיליתי למספר אנשים שלא אהבתי את פרק הסיום, ראיתי מבטים מזלזלים וזכיתי לכתפיים קרות, כי בקרב אוהדי הסופרנוס קיים קוד אחד ופשוט - דייויד צ'ייס הוא אלוהים, הוא לא טועה, וכל דבר שלא יעשה יהיה גאוני, מופלא וענק - ומי שחושב אחרת פשוט לא מספיק אינטליגנטי ומוצלח בשביל להבין את המסרים המעודנים. אי לכך ובהתאם לזאת, אמהר לציין שלא ציפיתי למרחץ דמים, שאני שמח שלא היה כל פתרון, ושאפילו הימרתי על סצנת סיום שכוללת ארוחה משפחתית. בנוסף, לעניות דעתי החצי השני של העונה השישית כלל פרקים שכל סופרלטיב שלא ייכתב עליהם יחטא לאמת ובכל מקרה עמודי וואלה! תרבות מלאים במחמאות מוצדקות על הסופרנוס.

ועם זאת, הפייד טו בלאק בשניות האחרונות הותיר אותי במצב של בילבול, בעודי מנסה למצוא הסברים וצידוקים למה "צ'ייס גאון". זה לא שלא הבנתי, פשוט לא אהבתי. ואחרי רבע שעה כבר שכחתי בכלל שראיתי את הפרק, בעוד שלפני הצפייה אחזה בי התרגשות אמיתית. ולא משנה כמה הסיום היה מתוחכם ומתריס, ולא משנה כמה חצים הוא שלח לעברנו, אם אצלי בנפש הוא נעלם לעומת שבא, זה לא סימן טוב.

אני חותם בשתי ידיים על כל מילה שאודי כתב. גם אני קיבלתי את התחושה שצ'ייס מסתלבט ומגחיך את ההאדרה שנעשתה לאיש נוראי כמו טוני. אבל הסתלבטות וגיחוך, לא משנה כמה הם גאוניים - עמוקים ומשמעותיים הם לא יכולים להיות. עכשיו הם כאן ומחר הם שם. ומכאן האכזבה. כי צ'ייס יכול היה לגמור את הסיפור ללא מוזיקת פופ מתקתקה או סצנת חנייה מטופשת, ועדיין להעביר את אותה התחושה, רק בצורה שעומדת בסטנדרטים הגבוהים שהעמידה יצירת המופת הזו. וחבל שהוא לא עשה זאת.

הדבר הראשון שעשיתי בסיום הפרק האחרון של הסופרנוס היה לקלל. אחר כך נתתי מכה קלה לדי.וי.די על מנת לבדוק אם הוא תקין. אחר כך רצתי לאינטרנט והבנתי שאני לא היחיד שעשה זאת - גם קילל וגם חשב שמשהו לא בסדר במכשירים החשמל שלו (וכמובן שרץ לאינטרנט, אחרת לא הייתי יודע את כל אלו). עוד מספר דקות חלפו והבנתי שלא היתה ברירה, ואין סוף מתבקש יותר עבור סדרה כמו הסופרנוס. לא בגלל שהוא פתוח, אלא דווקא בגלל שהוא כל כך סגור.

אין דבר סגור יותר מהחיים של משפחת סופרנו, מפני שלעולם לא תהיה בהם את הנורמליות אליה הם ואנחנו שאפנו לאורך שש עונות. כל ארוחה משפחתית מועדת לקציר דמים; כל חניית מכונית נידונה לתאונה מחרידה או חיסול חשבונות; כל פתיחת דלת, הליכה לשירותים, תנודה של אדם זר ותנועה לכיוונם עלולים להסתיים במוות. אלו החיים שנגזרו על משפחת סופרנו, ולא תעזור אשליית התא המשפחתי המאוחד שהם מנסים להציג כלפי חוץ. גם כלפינו.

למרבה המזל דייויד צ'ייס הוא לא אלחנדרו גונזאלס אינריטו ו"סופרנוס" נמנעה מפאתוס שמאפיין יצירות פסבדו-עמוקות כמו "בבל" (שם תוך 48 שעות אין רעה חולה שלא נטפלת לזוג אמריקאי תמים), אופרות סבון כמו "עקרות בית נואשות" או טרגדיות משפחתיות מלודרמתיות כמו "שולחן לחמישה". קחו דמות כמו איי ג'יי לדוגמה - אחרי שחברה שלו עזבה אותו הוא ניסה להתאבד, התאשפז במוסד סגור, נשרף והתפוצץ לו האוטו, מה עוד יכול היה לקרות לו? סופרנוס היא סדרה שהעמיקה תמיד בבנאליות של הטוב והרע ואין סוף ראוי מסצנה שגרתית ובנאלית על מנת לחתום אותה.

האמת היא, ניב, שגם איתך אני מסכים. באמת לא הייתה ברירה אחרת אלא להשאיר את משפחת סופרנו עם אותו פסנתר שתלוי מעל לראשו של טוני, שתלוי בעקיפין גם מעל ראשיהם של בני משפחתו. השאלה שלי היא אם אי אפשר היה לעשות זאת בצורה פחות נרקיסיסטית? כי השורה התחתונה של סצנת הסיום היא שכולם מדברים על דייויד צ'ייס, ולא על טוני (ברגע שמוצו הדיונים המיותרים שתוהים אם מישהו רצח אותו במסעדה או לא. כמובן שאף אחד לא רצח אותו. המתח נועד לסמל את תחושת הסכנה).

יכול להיות שבמהלך כתיבת שורות אלה יכה בי ברק ויגרום לי לשלם על חטא הביקורת נגד צ'ייס, אבל אני הרגשתי שהוא פשוט עשה לנו מיינד פאקינג, ושהוא ויתר על הסיפור ועל הדמויות בשביל להעביר מסר שלא נובע מהנעשה בסדרה עצמה, אלא מהתחושות האישיות של צ'ייס בנוגע לתגובה של הציבור לסדרת המופת שיצר. עקיצות זה נחמד וחשוב, אבל אנחנו מדברים על פרק הסיום של הסדרה המהוללת ביותר שאי פעם נעשתה, וכנראה שציפיתי שמר צ'ייס יהיה פחות שקוע בעצמו לרגע ויתמקד בסיבה לשמה כולנו התכנסנו - לצפות בעולם אותו יצר.

בעצם, הוא כפה עלינו להביט בפינאלה מבחוץ פנימה, במקום פשוט לאפשר לנו לשקוע בתוכה, ובכך, לתחושתי, פגע באיכות האמנותית של היצירה. ובמשפט אחד - בקלות הוא יכול היה לעשות את הפרק האחרון בצורה מוצלחת יותר, כדי שיעמוד בשורה אחת עם הפרקים המופתיים הרבים מספור של הסופרנוס.

גיל, אני לא פוסל את התיאוריה שלך על הסף. לכל אורכה, עסקה הסופרנוס לא רק באנשי מאפיה, אלא גם בתרבות האמריקאית, בהתמכרות שלה לבידור, לאלימות ולאסקפיזם. ככל שנקפו השנים, גם הסופרנוס הפכה לחלק מהתרבות הזאת. בביקור בחנות של HBO בניו יורק אפשר למצוא תמונות, ספלים וכובעים של הסופרנוס, ואולי זו הסיבה לכך שהכובע של "קליבר", סרט אימה זול שנוצר על ידי מאפיונר מסומם, היה אחד הכוכבים המרכזיים של העונה האחרונה.

ייתכן שצ'ייס חש כי הוא יצר מפלצת. תוכנית שאמורה היתה להציג אדם ותרבות בדרך ביקורתית הפכה את טוני לכוכב. נדמה לי שסצינות המוות של סילביו ופיל בפרקים האחרונים נועדו ללגלג עלינו, הצופים, על כך שאנחנו נרתעים מאלימות אך בה בעת נמשכים אליה: סילביו נורה, ומיד לאחר מכן נדרס אופנוען על ידי הרכב של האנשים שירו בו, ואז נמעך תחת לגלגליה של מכונית אחרת. פיל נורה למוות, רכבו מידרדר ונכדיו הקטנטנים ניצלים ממוות רק לאחר שהרכב נבלם על ראשו של ראש המאפיה הניו יורקית. בשתי הסצינות מודגשים הצופים מהצד - צוות הדוגמניות חשופות החזה של הבאדה בינג, שפולטות אנחות אימה בראשונה, וקבוצה של עוברי אורח שחורים ומזועזעים בשניה. שתי הסצינות נראות כלקוחות מבי מוביז, והן מגוחכות יותר מאשר מחרידות. אז כן, ייתכן שצ'ייס היה קצת עסוק מדי בעצמו ובאמירה שלו, על חשבון היצירה האמנותית.

ועדיין, הסצינה האחרונה לא שלחה אותי לבדוק את תקינות המכשיר, אלא נתנה לי אגרוף בבטן, כמו כל כך הרבה סצינות בסופרנוס. לא תמיד הצלחתי להסביר למה הלב שלי פועם במהירות שיא כשפרקי הסופרנוס הסתיימו, וגם הפעם אני לא יודע בדיוק. אני גם לא מנסה, כי זה מה שהסופרנוס עושה, בסופו של דבר: היא נוגעת ברווח הלא ניתן להגדרה מילולית בין המחשבה לרגש. למרות כל מגרעותיו, גם הפרק האחרון עשה זאת, לפחות מבחינתי.

סצינת הסיום של הסדרה היתה הרבה יותר מבנאלית. הרשו לי לייצג כאן את עמדת המעריץ השוטה, שחושב ששני פרקי סיום העונה - במיוחד הראשון מביניהם אבל גם האחרון - הם פרקי מופת שככל שצופים בהם יותר רואים בהם יותר.

בואו נדבר רגע על הסצינה האחרונה. על הדקות שלפני 10 השניות השחורות, וגם על 10 השניות. הדקות האחרונות עושות עבודה נפלאה של מולטי-טאסקינג. בצפייה ראשונה התפקיד שלהן לייצר לחץ. בפעם הראשונה שצופים בסצינה, כל צופה מחכה לפטיש. מחכה שהאיש במקטורן "חברים בלבד" (כמו זה שג'ין לבש בפרק בו התאבד) יירה בטוני. או אולי החבר'ה השחורים. או אולי הרד-נק בכובע USA שיושב בפינה. והמתח עולה ועולה עד אותן עשר שניות (אליהן אחזור עוד מעט).

בפעם השנייה והשלישית והרביעית שצופים בסצנה - ודיוויד צ'ייס יודע שצופיה הנאמנים של הסדרה יראו את הסצנה הזאת יותר מפעם אחת - יש כאן סיפור אחר לגמרי. אף אחד מהאנשים האלה לא מאיים באמת, כנראה. ההליכה של האיש במקטורן לא החלטית, לא מוכוונת מטרה. החבר'ה השחורים מתעניינים בעיקר בגלידה שבדוכן והבחור בכובע מרוכז בענייניו. הם לא כאן בשביל טוני.

והשיר - הגרוע בפני עצמו אבל מושלם כאן - אומר את מה שדיוויד צ'ייס רוצה לומר: Oh the movie never ends, it goes on and on and on and on. מה שהיה, הוא שיהיה. טוני נראה לכם בסכנת מוות? הוא תמיד היה בסכנת מוות. הפדרלים תמיד חיפשו אותו. הבן שלו תמיד היה אידיוט מפונק. הבת שלו תמיד היתה חסרת פרופורציות בתגובות שלה. אשתו תמיד היתה כלבתא פולניה. והוא תמיד היה פסיכופט.

ומה אם הם כן מאיימים? מה אם אחד מהם ירה בטוני? בשביל זה יש לנו את עשר השניות ההן, בהן טוני סופרנו הוא המאפיונר של שרדינגר. כמו החתול בניסוי ההוא, גם הוא נמצא בקופסה סגורה, אולי חי ואולי מת ובעצם שניהם בעת ובעונה אחת.

הסוף לא יכול היה להיות טוב יותר.

קצת חורה לי ההתעסקות הרפלקסיבית בדייויד צ'ייס וביחס בינו ליצירה ולצופים, כשבסופו של דבר הפרק האחרון של הסופרנוס הוא הרבה יותר ממשחק מוחות בינו לבינם (וברור שבמשחק הזה הוא מנצח) - יש כאן סגירת מעגל עם העונה והסדרה כולה. עונה מספר 6 של הסופרנוס היתה הכבדה והמורבידית ביותר עד עתה. רובה ככולה עסקה במוות, כשהיא זונחת כמעט לחלוטין את הטון המשועשע שאפיין אותה בלא מעט רגעים. והנה בפרק האחרון חוזר, כמו אנטי-קליימקס מתוזמר הטון הקומי - במיוחד במפגש של טוני עם המטפלת של איי. ג'יי - על חשבון הלחץ ותעוקת הלב של העונה עד לאותו רגע.

גם טוני, שעבר דה-לגיטימציה במהלך העונה האחרונה, חוזר להיות הבן-זונה המקסים שלמדנו כל כך לאהוב וחוזר, אחרי שכל התפיסה שלנו לגביו השתנתה (וגם של ג'יימס גנדולפיני שהעיד שהעונה השישית שכנעה אותו סופית שמדובר בחתיכת חלאה) ומערער אותה שוב, בפעם המי יודע כמה בסדרה הזו.

החזרה הזו היא יותר מקריצה של דייויד צ'ייס, או לפחות כך הייתי רוצה להאמין. אם "רצח מאדום לשחור" נפתחת ביום שהבלש בייליס מגיע למחלקת הרצח של משטרת בוליטמור ומסתיימת ביום שהוא עוזב אותה, "הסופרנוס" עושה את אותה סגירת מעגל עבור טוני סופרנו והטיפול של ולא כלפי המלחמה בין ניו-יורק לניו-ג'רזי, או המרדף של הבולשת הפדרלית אחריו. אם אתם שואלים אותי לגבי המחקר אודות סוציופתיים וטיפול פסיכולוגי ולוקחים את טוני סופרנו כמקרה מבחן, הרי שאין נכון ממנו - הייתרון שלו על יריביו - הכישורים החברתיים שלו, שעזרו לו להתנהל מול יריביו ומול ה-FBI - הגיע בדיוק משם. הטיפול הצליח וטוני, יימח שמו, חי.