הוא עומד ליד החלון ומביט החוצה. מתחתיו נפרשת העיר, מכורבלת בשמיכה של ערפל מנומנם. לחץ נמוך. עננים מתגלגלים מעל הגבעות, נדחקים מבעד לבקיעים וחרכים, כאילו תוואי הקרקע שולח איתותי עשן.
למטה, הרחק במורד הגבעה, שוחה אישה. שיערה החום והארוך צף על פני המים. בגד הים שלה הוא נקודה אדומה, בוהקת ויפהפייה, ציפור טרופית נדירה בבריכה של כחול לא טבעי. היא שוחה בכל בוקר, חותרת כמו שחיינית אולימפית. השחייה שלה מנחמת אותו, הנחישות שלה, הקצב, השיגרה, העובדה שהיא ערה בשעה שהוא ער. בתנועות החתירה שלה ניכרת בהילות, היא לא יכולה שלא לשחות. היא אשת סודו, המוזה שלו, בת הים שלו.
הוא ליד החלון. בדרך כלל אינו עומד כאן, לא בשעה זו. בדרך כלל הוא מתעורר ועולה על ההליכון. הוא רץ, בזמן שהיא שוחה. הוא רץ ועוקב בעיניו אחרי פס המבזקים האלקטרוני על הצג, מבצע עיסקאות באמצעות מקלדת שהוצמדה להליכון, מקליד הנחיות בעודו צועד, מציע, מהמר, לוקח סיכונים ומנסה את מזלו, רוכב על גל אלקטרוני דמיוני.
בדרך כלל, כן, בדרך כלל. שום דבר היום אינו כמו תמיד, ועם זאת, הכול בדיוק אותו הדבר ולעולם כבר לא יוכל להיות כמו תמיד.
הוא עומד ליד החלון. הרעשים המכניים של הבית מפתיעים אותו. קרח צונח למיכל המקפיא, קנקן הקפה מתחיל להתמלא במים, אוויר נפלט ברחש מפתח האוורור, מסתלסל במעלה מכנסיו. הוא נרעד.
"הלו?" הוא קורא. "יש מישהו בבית?"
בדרך כלל אינו שומע את כל זה. הוא לא שומע דבר, לא מרגיש דבר. הוא משתדל להבטיח שכך יהיה. הוא מתעורר, חובש את האוזניות המבודדות מרעש, ניגש אל החלון, מביט באישה השוחה ועולה על ההליכון שלו.
הוא נמצא בבועה של שקט - החיים מבוטלים.
הוא אפילו לא ידע שמכונת הקפה מכוונת לפעולה אוטומטית. הוא לא שותה קפה. המכונה מבעבעת בשביל ססיליה, עוזרת הבית שבאה בין שבע וחצי לשמונה. הוא שואף שאיפה עמוקה. נחמד, ריח הקפה.
אחרי שנים שבהן עשה הכל בכדי שיניחו לו לנפשו, הוא פוחד לפתע להיות לבד. פוחד לא לשמוע, לא להרגיש, לא לשים לב.
הוא מצמיד את אוזנו לזכוכית. מוזיקה. במעלה הגבעה, אנשים שותלים דשא במקום שבו לא היה עד עתה דבר. שום כלום. הם הכינו את התשתית, סימנו את גבולות השטח שבתוכו ישתלו את הדשא. הם מגלגלים מרבדים מוכנים של דשא, יוצרים משטח לגולף, לגומה אחת.
מלמעלה ומלמטה, שרשרת של בתים מטפסת על קירות הקניון: שרשת חברתית, שרשרת כלכלית, שרשרת מזון. המטרה היא להיות בפסגה, מלך הגבעה - לנצח. כל אדם מביט אל הבא אחריו, משוכנע שמצבו, איכשהו, טוב יותר ממצב האיש מתחתיו, אבל תמיד ישנו מישהו אחר, שחותר מלמטה למעלה, או משפיל אליו מבט מלמעלה. אין דרך לנצח.
הוא עומד בפינת הבית, במקום שבו נפגשים שני לוחות עבים של זכוכית, זווית חדה המזדקרת אל הגבעה, פורצת קדימה כמו חרטום של ספינה.
הוא ניצב שם רב-חובל, אדון-אחוזה, אסיר מטעם עצמו.
אי שם במרחק, יש משהו כתום שמעלה עשן. לוקח לו רגע להחליט שריפת קוצים או פשוט מראה השחר בלוס אנג'לס?
אתמול נדמה לפתע אמיתי יותר מתמיד, חלום, תאונה, מעין סוג של התקף או קיפאון. האם קרה משהו?
באדמה שבחוץ יש שקע. שקע גדול, רך ומעוגל, שהוא אינו זוכר שהיה שם אתמול. הוא מביט בו, מודד אותו בעיני רוחו קוטרו בערך מטר תשעים, והוא במרחק של כחמישה עשר מטרים מהבית. מאין צץ? כמה זמן הוא כבר שם? איך ניתן לתאר אותו? כמו סימן שהיתה מותירה מצקת ענקית, לו היתה נלחצת אל הקרקע. הייתכן שדברים כאלה מתרחשים בין-לילה?
על רצפת חדר האורחים, על שולחן הקפה העשוי זכוכית, ליד הספה, בעולם שבימים כתיקונם שורר בו סדר, מפוזרים שברים. חלקי חפצים קטנים, פיסות פלסטיק, חלק מצינורית, ניירות קרועים, פיסה אחת של תחבושת ספוגה בדם הוכחות.
הוא חושב על הכאב. זה התחיל כמו התכווצות לוחצת בגבו. תחושה משונה של התכווצות שעלתה ממעייו אל תוך החזה. מרק העדשים שאכל בצהריים? הוא חיכה. הוא בלע כדור נגד צרבת. זה הלך והחמיר, התפשט בגופו, ננעץ כסכין חדה במורד רגלו, נדחק מעלה אל תוך הלסת; כאב קשה כסלע, כמו מסרגה ארוכה וחדה שננעצת בזרועו, כאב שמטפטף לתוך האצבעות האם הוא מסוגל לחוש אותן? כל גופו חישב להתבקע, כבאיבחת גרזן המבקע גזע עץ שזה-אך נחטב, התכווצות מושכת את כתפיו לאחור כמו קשת שנמתחת, מכופפת אותו קדימה, מקפלת אותו לחצי סהר שנמעך, התקף עז, אלים שיכול לבקע אדם לשניים. הוא לא חשב לטלפן לאיש, לא ידע למי, מה לומר, איפה בדיוק כאב לו? הכאב היה בכל מקום, מזעזע, מגיר זיעה, מסחרר.
מוקדם יותר, כשעדיין היה מסוגל לכך, נכנס לחדר השינה ולבש מכנסיים נאים, חגורה, סוודר במראה קז'ואל, נעליים וגרביים. הוא התלבש כאילו עמד לצאת לבילוי עם חברים, לארוחת ערב משותפת, לאיזה אירוע לא מחייב, בצבעים שקטים, בדים רכים.
הוא התלבש כי חשב שייתכן כי ייאלץ לרדת מהגבעה, להגיע למרפאת הרופא, ולא הבחין שהשעה כבר מאוחרת, וכבר מזמן אין איש במרפאה.
הוא נשכב על הספה, דבר שלא עשה מעולם. זה נוגד את הכללים אותם כללים פרטיים, אישיים, שכל אחד קובע לעצמו לא שוכבים לנוח אלא במיטה, ולעולם לא באמצע היום.
הוא השתרע על הספה, ניסה להתמקם בנוחות. האם זה קשור במשהו שעשה במהלך האימון, מתיחה או כיפוף לא נכון? או שאולי זה וירוס, הצטננות או שפעת? הכאב לא פסק. מאין נבע? האם הכאב התחיל רק עכשיו, או שתמיד היה שם ורק עכשיו שם אליו לב?
הוא קם, לקח כדור נגד כאב ראש ונעמד ליד החלון, מתבונן בעיר, במכוניות הפונות ומסתובבות שבשדרה שמתחת, מטפסות לעבר הגבעות. השמים החלו לדהות, אורות המכוניות דלקו, הבתים זהרו מרוב חיים. זאבי הערבה יללו. העיר היתה, במרחק, כל כך גדולה וגם כל כך קטנה.
הוא עמד ליד החלון מוכרע כולו בידי הכאב. מתמוטט, כל כלי דם, כל עצב, כל רקמה בגופו קרסה אל תוך עצמה, כאילו גוועה ברעב, התייבשה. הוא עמד ליד החלון אחוז כאבים, ובאופן מוזר ביותר לא ידע היכן בדיוק כואב לו, לא היה מסוגל להרגיש דבר.
הוא התחיל לבכות. הוא בכה ללא קול וכשקלט פתאום שהוא בוכה, עצם הבכי, ואולי הפחד ממנו, גרמו לו להבין שמשהו מאוד לא בסדר. ובכיו גבר.
האם זה זה? האם ככה זה קורה? האם היה דבר-מה שהתרחש קודם לכן, משהו שאמור היה להבחין בו, אות אזהרה? ואולי זאת היא האזהרה? זאת האזהרה, או שזה זה.
הוא חייג למוקד החירום.
"משטרה, מכבי אש, אמבולנס".
"רופא", הוא אמר.
"משטרה, מכבי אש, אמבולנס".
"הצלה", הוא אמר.
"משטרה, מכבי אש, אמבולנס". זאת היתה הקלטה.
"אמבולנס", הוא אמר.
"רק רגע בבקשה".
הוא חיכה שיקשרו אותו, ובאותו רגע של שתיקה, הכאב נעלם. הכאב חלף, והוא התחיל לחשוב שהכל היה רק סיוט, חלום בהקיץ, ארוחת צהריים גרועה שגרמה לו לקלקול קיבה.
בדיוק כשעמד לנתק, נשמע קול אישה על הקו.
"מהו מקרה החירום?" שאלה, והכאב חזר והזכיר לו את קיומו.
"כאב", אמר. "כאב לא נורמלי".
"איפה כואב לך?"
"אני חושב שזה זה", אמר.
"אדוני, איפה אתה מרגיש את הכאב?"
"בכל מקום".
"האם נפצעת ירו בך, נפלת, הוכשת בידי נחש, נפגעת מיריית חץ מקשת?"
"לא", אמר. "לא. אני בבית, הייתי בבית כל היום. זה פשוט מחלחל לי בכל הגוף, כאילו שהישרו אותי בתוך כאב".
"כמה זמן כבר כואב לך?"
"אני לא יודע".
"דקות, שעות, ימים?"
"לפחות כמה שעות". אבל ייתכן שזה נמשך כבר ימים, או שנים לא היה לו מושג.
"בדירוג מאחד עד עשר, כמה כואב לך?"
"עשר".
"איך היית מתאר את הכאב חד, שורף, דוקר, עמום?"
"כן".
"מה מכל זה הכי מתאים לתיאור מה שאתה מרגיש כרגע?"
"כולם".
"סבלת בעבר מהתקפי לב, שבץ או התקפים אפילפטיים?"
"לא".
"בן כמה אתה?"
"חמישים וחמש".
"אתה לבד בבית?"
משום מה, השאלה החרידה אותו. "אני גרוש".
"מישהו נמצא אתך בבית?"
"לא".
"היו לך אי פעם כאבים כאלה?"
"מעולם לא שמתי לב, עד היום". חרדתו הלכה וגברה. התחושה היתה כמו במבחן כל כך הרבה שאלות. האם היא מתכוונת לשלוח לו עזרה, או רק לשוחח אתו כל הלילה?
"קשה לך לנשום?"
האפשרות שמדובר בהתקף לב או שבץ מוחי לא ממש עלתה בראשו. עלה בדעתו שאולי זה זה, אבל לא שייתכן כי הוא לוקה בהתקף לב.
"אתה יכול בבקשה להשתעל? קח נשימה עמוקה ותשתעל בשבילי שיעול עמוק אחד או שניים".
הוא עשה כמיטב יכולתו.
"אתה מוכן לחזור בשבילי על שמך וכתובתך?"
"את יכולה לקרוא לי ריק", הוא אמר.
"זה השם האמיתי שלך?"
"למה את מתכוונת?"
"אתה בעל הבית?"
"כן".
"האם הבית או הטלפון עשויים להיות רשומים תחת שם אחר?"
"ריצ'רד", הוא אמר.
"תודה לך, מר נובאק", אמרה המרכזנית.
"איך את יודעת מי אני?"
"המערכת שלנו משוכללת. העזרה כבר בדרך. ובמסגרת ניסוי שאנחנו עורכים של תוכנית להכשרת יועצים לשעת משבר, אני יכולה להעביר אותך ליועץ שיישאר אתך על הקו עד שתגיע העזרה".
"את מנסה למכור לי משהו?"
"לא, אדוני, זה לא כרוך בתשלום נוסף. זה שירות שמגיע לך משום שאתה מתאים לפרופיל".
"פרופיל?"
"אתה גר באזור המיקוד המתאים ונמצא במצוקה בעלת גורם של סכנת חיים. ברשותך, אני אעביר אותך ליועצת. קוראים לה פטי".
"היא אמיתית או אוטומטית?"
"היא נמצאת כאן; רק רגע".
"היי, ריצ'רד, שמי פטי".
"היי, פטי", הוא אמר.
"מה אתה עושה, ריצ'רד?" הוא לא ידע כיצד לענות לשאלה.
"אני גוסס".
"ממה אתה עומד למות?"
"מכאב". קרע, התפוצצות, מוות איטי ומלא ייסורים.
"באיזה אזור של הגוף כואב לך? האם אתה יכול לעצום את העיניים ולהיכנס לתוכו?"
יש אנשים שפשוט מתמוטטים באמצע ארוחת צהריים. הם אוכלים במסעדה הכי נפלאה, טעימה ויקרה בעיר ואז בום הם פשוט צונחים לרצפה ומתים. טראח. הוא יכול היה להיות אחד מהם. הוא יכול היה למות ממש ככה כמו אור שכבה, כמו שדודתו היתה אומרת. הוא יכול היה לצאת החוצה, ליפול מת, על שביל הגישה לביתו, ולהיאכל בידי זאבים, להיטרף לחתיכות בידי עופות דורסים. אין שום הבדל בין גופו לבין הכאב הגוף שלו הוא הוא הכאב.
"ריצ'רד, מה היה הסרט האחרון שראית?"
זו אחת מהשאלות האלה ששואלים "רק בלוס אנג'לס" גם כשאתה גוסס, אנשים מדברים אתך על סרטים.
"אין לי מושג", הוא התאמץ להיזכר. הוא זכר שראה את "בוני וקלייד" בקולנוע דרייב-אין בוולפיט, מסצ'וסטס, לפני מיליון שנה.
"יש לך תחביבים? אתה משחק גולף?"
"אני אוהב לשחות", אמר, מפתיע את עצמו.
"איפה אתה שוחה? יש לך בריכת שחייה?"
"לא".
"מתי שחית בפעם האחרונה?"
"לפני חמש שנים בערך. במלון במיאמי. לקחתי מישהי לשם לסוף שבוע ארוך. זה לא נגמר טוב". הוא שתק לרגע. "אני חושב שאני מעדיף לא לדבר עכשיו. הניסיון לנהל שיחה מאוד מסיח את הדעת".
"מה היית מעדיף לעשות?"
הוא ראה בעיני רוחו זקנים שעונדים סביב הצוואר משדרים מסוג "נפלתי ואינני יכול לקום". הוא דמיין אותם שוכבים על הרצפה, מדברים אל תוך המשדרים, בזמן שצוות ההצלה עושה את דרכו אליהם, אסירי תודה על כך שמישהו בכלל יבוא להרים אותם.
"פטי", הוא אמר. "מאיפה את?"
"מינסוטה", היא אמרה.
"זה מה שחשבתי", הוא אמר. "את נשמעת כאילו את ממינסוטה או ממודסטו". הוא ישב על הספה, עיניו נעוצות בזגוגית. "זה בסדר, את לא חייבת להמשיך לדבר איתי. אני חושב שאני פשוט רוצה להיות בשקט כדי שאוכל להתרכז".
"אתה מסוגל לשבת, לעמוד, או ללכת?"
"כואב לי", הוא חזר ואמר, כאילו שהיתה לאמירה הזו משמעות.
"הם תיכף יגיעו", היא אמרה.
הוא תהה אם יש לו די כסף מזומן בכדי לשלם להם הוא תהה מאין צצה המחשבה הזאת הוא לא צריך לשלם להם, הוא כבר שילם להם, בשביל זה הוא שילם מיסים. כשהיה נשוי והתגורר בעיר ניו יורק, הזמין פעם אוכל סיני והיה עדיין על הקו עם המסעדה כשהשליח הגיע. הם נהגו להתבדח שלמסעדה יש מטבח לווייני במרתף הבניין שלהם. לו ולאשתו היה תמיד כסף מזומן בדירה, כדי לשלם להם הם תמיד שילמו למישהו, שליחים, שוערים, בעלי מלאכה.
"אתה שם?" היא שאלה.
הוא שמע את הצפירות ממרחק, את נהמת המנועים, מכוניות כבדות מטפסות במעלה הגבעה, הסירנה נעצרת באחת מחוץ לביתו. הוא יכול היה לראות את השתקפות האורות האדומים המהבהבים בזגוגית החלון. הוא ידע שהם שם בחוץ.
נשמעה דפיקה בדלת.
הוא השתרע על הספה, במחשבה שעליו לקום.
"ריצ'רד", אמרה פטי, "הכבאים נמצאים מחוץ לדלת. אתה יכול לפתוח להם?"
"אני לא יודע", הוא אמר, מפוחד, כאילו כל העניין היה ברעיון גרוע, כאילו בכלל לא אמור היה להתקשר.
הוא התבונן. ראה אותם מקיפים את הבית, יורדים במורד הגבעה, פנסיהם מתנודדים, מעיליהם כבדים, כמו עורות פילים מסומנים, במספרים שזוהרים למרחוק. הוא שמע את מכשירי הקשר שלהם מצרצרים.
הם הכריזו את שמו במגפון, באופן שגרם לו לרצות להיכנע.
"ריצ'רד נובאק, האם אתה שומע אותי? האם אתה יכול לפתוח את הדלת?"
"יש לך מפתח שאולי החבאת במקום כלשהו?" שאלה פטי.
"המוסך פתוח".
"בהצלחה, ריצ'רד", אמרה פטי וניתקה את השיחה.
הם נכנסו פנימה ובידיהם תיקים, למעיליהם היה ריח של שריפה.
"אני על הספה", הוא אמר. "אני בוכה".
"הספר הזה יציל את חייך" מאת א.מ. הומס, תרגום מאנגלית: דפנה לוי. הוצאת מעריב