כרגיל, יושקו היה הראשון לדעת עליהם. "תבוא, תבוא פה היום ברמלה, אם יש לך דם". דרך הטלפון החדש בדירת הורי ביפו הוא הוא נשמע כמו פטיפון מקולקל. "אתה הולך לראות משהו פגזי, אמריקה, לא כמו החנטריש הזה ששמים כל היום ברדיו". ליושקו הבן דוד שלי מרמלה לא הייתה סבלנות לשירים על מלחמות ולאמא שלי, שבאותה שעה שקדה על בישול סוטלאץ' בפרוזדור, לא הייתה סבלנות אליו. "הוא פושטק, וכל המשפחה שלו פושטקים" היא שרקה כקומקום. העובדה שדודו של יושקו נשוי לה ב-25 שנה האחרונות לא הזיזה אותה מקביעתה החותכת. "תקליטים ובחורות. זה כל מה שיש להם בראש. כל היום עושים רוח כמו ונטילטור" אמרה, ביד אחת המשיכה לערבב את האורז ובאחרת בזקה קינמון מעל הבלילה המבעבעת. אני כבר נכנסתי לחדר ושמתי את החדש של טום ג'ונס בפול ווליום. גם הוא פושטק, אבל אותו אמא שלי מחבבת. אני חושב שהוא התמסחר.
נעים מאד, שמי עוזי וורסנו ואני כתב הבידור הקל החדש של "עולם הקולנוע". זה השאנסה האחרון שלי, לאחר שפספסתי את הסיפור על שוד להקת "ריבולבר" בבת ים לחרסונסקי, הילד החדש ממעריב. הדבר האחרון שרציתי לשמוע בדרך החוצה ממשרדי "הוצאת ש.פרידמן" היה "קח אסימון ותתקשר כשיהיה לך דבר-מה". הייתי חייב משהו חדש וחנן יובל לא עונה לי לטלפונים כבר שבוע. יושקו נשבע בסבא שלנו שזה הולך לזעזע את המדינה. "באמריקה קוראים לזה מוזיקת נשמה, זה של הכושים, ועושה לבחורות לרקוד אחרת מטוויסט". בחורות רוקדות אחרת הן תמריץ מספיק חם בשביל לנסוע לרמלה, לראות את הופעת הבכורה של "ניסו קונפורטי ונרות הנשמה". שם חזק, יכול לתפוס פה.
מוזיקה של כושים
בתשע בערב, כמו שעון דוקסה, אני והצלם שבתאי 'היפה' עלינו על הלמברטה. בתל אביב בלאו הכי אין מה לעשות בשעות האלו. הדברים האמיתיים קרו בחוץ. ורמלה בערה. אבא שלו הוא בעל חנות התקליטים היחידה ברמלה וכל הלהקות והזמרים שבאו להופיע בעיר עברו אצלו לחתום על תקליטונים ופוסטרים למעריצים. יושקו היה השגריר. אם היו רעבים, היה זורק מילה ומיד היה מגיע סטייק טוב מ"טלו" ולפעמים היה מסמן עם הגבה לחבר הערבי שלו שיארגן "איזו צינגלה לחבר'ה למה הם מבאוסים ועם כזה פרצוף צנע לא יכולה לצאת תמונה טובה." הזמרים בדרך כלל היו מצטלמים איתו ומשאירים איזו מזכרת מאחור משהו בסגנון: "ליושקו האריה מספר אחד ברמלה. מהאריות". חוגי "מהכריש" וסמיר לוי מ"קליפסו" - בעליהם של שני מועדוני הצמרת התייחסו אל יושקו כמו בן מלך אמיתי. ברמלה, אבא שלו באמת היה המלך של רחוב הרצל. ברמלה כולם הכירו את סמי מהתקליטים עם הלב הגדול וכולן שמעו על בנו עם הפה הגדול.
"הכריש" היה מפוצץ. בחוץ שתי זינזאנות צובעות את המוני האנשים בכחול מרצד וחוגי, עם מטפחת קפוצה בידו מתרוצץ עם פרצוף אציטון ואלוהים יודע שיש לו סיבה. בפנים, כחולים או לא, בכל רגע עלול לקפוץ למישהו הפקק ויתחיל בתגרה נוספת מעבר לשתיים שכבר שככו. שבתאי 'היפה' העביר מסרק בשיער והוציא את ה"אולימפיק". יושקו חזר עם שתי כוסות סטוק 77 ושתי בחורות, "בואו תפגשו את הלהקה".
מנהיגם של "נרות הנשמה" התגלה כבחור צנום, בעל רעמה ג'ינג'ית מרשימה שנראתה כמו כדור פרווה כביר וכתום שהונח על פדחתו של קונפורטי הצעיר. "זה ניסו ואל תתן לאבו-אגלה שלו להטעות אותך, הוא רב מכות עם מוסך שלם לפני יומיים. בחור רציני" ניסו קונפורטי, בן 22, עובד כשוליית נפח במוסך עם התמחות במכונית החדישה "קונטסה" ומעיד על עצמו כ"שליח הנשמה הראשון בישראל. המוזיקה השחורה הולכת לשלוט בכיפה בזמן הקרוב. כאן קוראים לזה 'קצב ועצב', 'מוזיקת נשמה' אבל אנחנו קוראים לזה פ'אנק. נשמה עם טורים גבוהים. ונרות הנשמה הולכים להתחיל את מהפכת הפ'אנק בישראל." הוא מסתבך קצת כשאני מבקש ממנו להסביר לי מזה זה פ'אנק ויושקו, כרגיל, סוגר עניינים. "יאללה מה זה פה שיעור באנגלית?", כקוסם שולף בקבוק ומחדש את הסטוק, "תציג את הלהקה שיכתבו את השם שלהם בעיתון ותן לצלם לעשות פה פוטו פרג', אין זמן".
עוד שנייה דוקרים פה אנשים
"זה עשור מדינה" הוא הציג בחור ארוך כשרוך, "הוא מכפר שלם, מנגן בבאס, אחסן גבר". יושקו השיק לחיים עם עשור ולקח שאיפה מהסיגריה העבה שהעביר לו, "אתה לא כותב על כל מה שהולך פה, כן?." אחר כך הוא הציג את "דורצ'ו ובורצ'ו אשכנזי, מרמלה, מנגנים בסקסופון וטרומבון". שני התאומים הכרסתנים היו בשיאו של משחק דומינו ולא שעו למתרחש סביבם, וזה נפתו לוי" הוא הצביע על בחור ממשוקף שעיין בעטיפת תקליטו החדש של ריי צ'ארלס, שיושקו נתן לו במתנה, "הוא מנגן בפסנתר החשמלי, ואיפה דוד? עוד פעם הוא מאחר הילד הזה?" לחדר נכנס חייל ירוק עיניים בעל מראה אלוויסי לבוש במדים ומעיל של טייס. זה דווצ'ון, המתופף שלנו והבחור הכי מקומבן בתל נוף. לא נולד באוטובוס אבל הוא לא מעשן, לא מפצח גרעינים ולא מוציא ידיים מהחלון. ילד טוב רמלה אבל מתל אביב באות רק בשבילו", דוד מושיט יד מטופחת ולוחץ לי את היד. "מאיפה אמרת שאתה מיפו? מכיר את אביבה קנטי?". רק למשמע השם של הבחורה הכי יפה ביפו, התחלתי לגמגם. "ג-ג-גרה קומה מעלי, הבת של ז'קו מהבלוקים", אפילו "היפה" הפסיק לצלם לשנייה והרים את ראשו, "אין אחד ביפו שהצליח להראות לה את קפריסין". דוד הסתכל לי בעיניים מחייך כמו אלן דילון "תמסור לה שדוד עדיין מחכה לסלט חצילים במונקה שהיא חייבת לו" והניח בקפידה את מעילו החום על מסעד כסא העץ הצהוב. ניסו קונפורטי רצה לדבר עוד על המוזיקה אבל חוגי נכנס כרוח פרצים, "עוד שנייה דוקרים פה אנשים, יאללה שיעלו כבר אינעל דינק".
שבתאי צילם את הלהקה עם כלי הנגינה ולפני שעלו לבמה הספקתי לשאול את ניסו קונפורטי אם לא מפחד להופיע בכריש אולי מהקשוחות שבבמות הארץ עם חומרים לא מוכרים ושונים כל כך מלהקות הקצב האהובות. "מספיק אחד. זה כל מה שהמוסיקה הזאת צריכה. אחד". באותו ערב מלוהט ודחוס, לא נותרתי היחיד שלא הבין על מה קונפורטי מדבר.
