מידע מודיעיני

לכאורה, מדובר בתופעה טריוויאלית: אנשים קמים בבוקר ונוסעים לעבודה. עם זאת, כשאני מגיע לתל אביב, מדי בוקר, עולה בי התהייה אם תושבי עירי עשו בדרך איזו טעות בסיסית, שאילצה אותם להשלים עם סגנון חיים סיזיפי כל כך. כשאני מסתכל מסביב עולה הרושם כי רבים מתושבי תל אביב פיצחו את הנוסחה, ומצאו דרך לשמור על רמת חיים גבוהה תוך הימנעות מהמטרד הזה, הקרוי עבודה. אחרת, כיצד אפשר להסביר את העובדה שבתי הקפה והמסעדות בעיר מלאות עד להתפקע כמעט בכל שעות היום? ואם אינן מלאות, הסיבה לכך אינה נעוצה בכך שהקהל הפוטנציאלי שלהן עסוק, אלא סתם בחוסר הצלחה ובסגירה ממשמשת ובאה. מבט במסעדה הסמוכה מגלה תור ארוך המשתרך בשעות הצהרים, ואנשים המוכנים להמתין לשולחן במשך עשרים דקות, בשעה שהם אמורים היו לשבת במשרד.

בתחילה ניסיתי למצוא לתופעה הסבר סביר. אולי מרבית המבלים הם פנסיונרים ונשים בחופשות לידה? אך לא. הם בכל הגילאים. צעירים, מבוגרים, קשישים, נשים וטף. יושבים, משקיפים על הנוף, מדברים, רגועים. זו אולי התכונה הבולטת ביותר: הרוגע. גם ניו יורק, למשל, סואנת במשך כל שעות היום, אבל בשעות הבוקר ניתן לזהות שם תנועה בולטת של אנשים עובדים בחליפה, חולצה תכולה, עניבה ותיק צד, עומדים בעצבנות בתור בסטארבאקס, תוך הצצה מתמדת בשעון. ליושבי בתי הקפה של תל אביב, בניגוד לסטריאוטיפ הישראלי, לא אצה הדרך. הם נוגסים בקרואסון, מעיינים בעיתון, משוחחים בסלולרי, לוקחים את הזמן. ואלו אנשים במיטב שנותיהם, לבושים במיטב מחלצותיהם, שיושבים במקומות יקרים ויוקרתיים. הם בוודאי עובדים למחייתם כדי לממן זאת, אך היכן? ואיך בדיוק מתקבלים למקום העבודה שלהם?

ישנו אלמנט ייחודי נוסף לתל אביב הקשור בהימנעות מעבודה ובהישרדות כלכלית פלאית. רק בעיר הגדולה, כך נדמה, חיים אנשים שעובדים בלבלות, ומכונים "קלאברים". הם אינם מגדירים עצמם על פי הקריירה, אלא על פי חיי הלילה שלהם. ממילא, הם מתקשים לשמור על צלילות בעבודה, תהיה אשר תהיה, משום שאת מרבית ימיהם הם מבלים בניסיון להתאושש מהחמרמורת, בדרך ללילה הסוער הבא. למעשה, עורך מדור התרבות של וואלה! כתב פעם מדור במקומון על אודות המזון שהוא מנשנש בדרך חזרה מהמועדון, משמע הפך את הבילוי לעבודה. אולי כדאי לשאול אותו מה הסוד שלו בשיחת המסדרון הבאה. ועוד לא הזכרנו את אותם "אנשי חברה", שמבלים את זמנם בנדודים מתערוכה לסרט, ממסעדה לפאב, בלי שאף אחד בעיר יודע ממה הם חיים וכמה כסף הוריש להם אביהם בטרם נפח את נשמתו.

לאחרונה רק התחדדה תמיהתי על הזמן הפנוי הרב של תושבי תל אביב נוכח פתיחתו של מקום בילוי חדש והמוני, אם כי מעט נסתר מהעין, המכונה "בלוגספירה". ניכר כי כמעט כל איש ברנז'ה באזור המרכז מחזיק בחמישה-שישה בלוגים בממוצע, רובם מתוחזקים ומעודכנים לעילא, גדושים בפוסטים ארוכי מילים שנמלטו מידם הארוכה והמרושעת של עורכים. אותם בלוגרים גם מגיבים בבלוגים אחרים, ותגובותיהם ארוכות, מרשימות ומנומקות. הם רבים על סוגיות עקרוניות במיוחד כמו גירושו של בלוגר אחר מקהילת אינטרנטית מסוימת, ממליצים על מאמרים ברשת, מפנים לכתבות וידאו, מתווכחים, מתנצחים ומתפלמסים.

למען הגילוי הנאות, יש לציין שגם אני החזקתי בבלוג במשך שבועיים וחצי לערך, אך זנחתי אותו לאחר שגיליתי כי אני נרדם בכל פעם שאני יושב מול המסך. זה קרה בחצות הלילה בערך, אחרי יום עבודה מפרך. כיוון שעל פי מרבית המחקרים זקוק האדם הסביר לשבע שעות שינה לפחות, ומתוך הנחה שמרבית הבלוגרים מחזיקים גם במשפחה, שיש להעניק לה יחס מינימלי, אין מנוס מהקביעה המטרידה כי חלקם אינו מבלה זמן רב בעבודה. לחילופין, מקומות העבודה שלהם גמישים כל כך, נוחים כל כך, שהם יכולים להרשות לעצמם לבלות ימים שלמים בצ'יטוטים ולינקוקים. הרי לא בכדי נקראת רשת הבלוגים הפופולריים של דה מרקר "קפה".

אחרי שחשבתי רבות על הסוגיה – שהרי מי לא רוצה להפחית את מינון שעות העבודה שלו ולהתחיל לחיות קצת, לעזאזל – הגעתי למסקנה שההבדל בין תושב מודיעין הממוצע לבין חלק מיושבי בתי הקפה בתל אביב טמון בתחושת הזכאות. בתל אביב, כך נדמה לעיתים, קיימת שכבה רחבה של אנשים שהחליטו מגיל צעיר כי עקב כשרונם הרב ונפשם הרגישה, מגיע להם יותר מעבודה של תשע עד שש. אין להם כוונה להפוך לחלק אינטגרלי ממנגנון כלשהו. ב-NBA מכנים שחקן שמסיים חוזה ויכול לחתום בכל קבוצה שיחפוץ "סוכן חופשי", ודומה שהמונח הזה הולם במיוחד את צעיריה המבטיחים של העיר הגדולה. מדובר באנשים עם גינונים של סטארים, גם אם כוכבותם מתקיימת בעיקר בתוך ראשם. הם כוכבים כרעיון, גם אם לא במעשה.

הסוכנים החופשיים של תל אביב, אמנים בנפשם, שומרים כל חייהם על עצמאותם, על האופציות שלהם, ובעיקר על האגו שלהם ועל כבודם. גם כשישתלבו במקום עבודה כלשהו, הם יעשו זאת תוך הקפדה קפדנית על זכותם לשעות עבודה נוחות, על האופציה לצאת ולהתאוורר או לעדכן את הבלוג בין שתיים לארבע. למעשה, את מרבית האנרגיות שלהם משקיעים חלקם בניסיון לא לעבוד. בבתי הקפה הם יחשבו על הרעיון הבא, ליצירת אמנות או לסטארט אפ מבריק. ותושבי מודיעין, הסאקרים האלה, סתם ממשיכים ללכת לעבודה.