מאדאם ליאון ישבה על הכיסא המרופט בביתה והתבוננה מבעד לחלון.
רשמקול לחוץ על כפתור הקלטה. רושמת בלבד, לא חושבת. אני מקליטה את גלגליה של האישה על המדרכה שדוחפת תינוק צורח בעגלה, אני מקליטה את מילותיו של אדם אשר נשען יותר מידי על מעקה מרפסתו.
יום אחד היא תאלץ לקטלג את הרשמים, למיינם בקפידה על פי הרגשות.
להבין את הסתיו של ברלין, 1930
מיכל אנסקי
הקונפורמיסט התל אביבי יישב תדיר בבתי קפה, ויזמין משקאות זולים ופופולאריים. הוא יאמץ לעצמו תחביב קל לאימוץ ויתעסק בו לפחות פעם בשבוע ובפרהסיה:
1.משחק שח 2.קפה תמר 3. יום שישי
דמיינו את עצמכם שוכבים פרקדן על מיטת שדה. מסביבכם ד' קירות ותקרה מתקלפת. יש ריח של מרק ירקות ושתן באוויר. אתם כלואים. בצעתם פשע ונתפסתם. מה עובר לכם בראש?
"איך היינו גולשים על הגלים והים היה כל כך כחול... והמים עשויים קריסטל שקופים, אפשר את הסלעים לראות והזריחה. ואחר כך יוצאים לבלות"...
יש תמימות בזמר הישראלי שלא עולה יפה במציאות. יש דברים בגו.
עובדה ראשונית: בני אדם מייצרים בחייהם 2 טון אשפה
כל מחשבה שחלפה באדם הכריזמטי והפכה למציאות תהפוך בבוא היום לאשפה.
הזבל האורגני איננו חלק מהמושג ציוויליזציה, הוא זבל. הוא לא בון-טון בעיני המעסיקים.
1. אשף: קוסם, מכשף, מומחה באמנות הבישול, שם של משפחת עטלפים.
2. אש"ף: ארגון שחרור פלסטין.
3. אשפה: פסולת, לכלכוך, זבל, ערמה של פסולת.
4. אשפה: נרתיק לתחמושת או לחיצים.
5. אשפוז: קבלה של חולה לבית חולים לטיפול.
מי ידבר בעד הנשים הממחזרות?
טבעוניות.
על עורן הרחוץ במי מעינות מלטפת כותנה דקה,
רקומים על דש החולצה מעויני זכוכית המנצנצים באור קריסטל
ומי ידבר בעד הלק האדום?
הקעקוע הדהוי, הצמה הגזורה
עובדה משנית: שטרות הכסף לא עשויים נייר אלא כותנה
המטוס היה מלא בחרדים, אך איש לא דיבר עברית. הדיילות שלחו מבטי-חוצפה לעבר נעליהן, ואיש לא העיז לבקש מהן שירות נוסף. ליד קטן וחילוני עמד בסמוך לכיסא אביו. הילד לבש מכנסי בד עם הדפס פרחוני שלא התאימו למינו וגם לא לגילו. האב ניסה לחבר את האוזניות שבידו לכיסא המושב על מנת שיוכל ליהנות מחוויות צפייה מלאה. הוא לא מצא את החור ועשה רעש והמולה גדולה מסביבו, תנועותיו הגמלוניות היו מלוות גם באנחות תסכול שהביכו את הילד הצעיר. אך הוא, לעומת הדיילות, לא השפיל מבט, הוא עמד בברכיים נעולות והניח זרוע בוגרת על משענת הכיסא.
מדיפה משמפו חוויה הובלתי למסדרון מואר פלורסנט. שם הועמדתי מול תפילה מנוילנת על קיר שעם. הרבנית בקשה ממני לקרוא בלב את התפילה. חשבתי על אהרון שמחכה לי בתוך האוטו. דמיינתי אותו שומע רדיו קול הצפון, מסתכל על חבלי כביסה עמוסים בגדים לבנים ותהיתי אם הוא קנה גרעינים, בכל זאת אנחנו בעפולה.
הובלתי משם לשפת בריכה קטנה והתבקשתי להוריד את החלוק. הרבנית בחנה את גופי משיערות שנשרו במקלחת. מעניינת העובדה שלא חשתי נבוכה. חשבתי רק על מה שעובר לה בראש, אם אי פעם היא התרגלה לעבודה שלה, אם היא מתרגשת עבור הנשים אותן היא מטבילה. היא אישרה לי להיכנס למים, בצעדים איטיים ירדתי שלוש מדרגות לבריכה הקטנה. המים היו חמים ולא נדף מהם שום ריח, גם לא של כלור. הצבע של החרסינות היה כחול והאור החלוש שנשבר עליהן יצר הבהובים זהובים בכל החדר.
המים שעטפו אותי הם מים קדושים: חשבתי על יוחנן המטביל ועל סבתא שלי. הרבנית עמדה לפני על במה קטנה, התבקשתי לפתוח את אצבעות ידי ולהיכנס למים עד הסוף מבלי לגעת בשום דבר, אחר כך לצאת. התרוממתי ודרך ריסים רטובים חיכיתי לאישור. הרבנית ברכה אותי וחיכתה לי מעל למדרגות עם החלוק. התבקשתי לא להתקלח ולהישאר עם המים של המקווה עלי.
עובדה: אם זורקים צימוק לכוס שמפניה הוא ירד ויעלה שוב ושוב בתוך הכוס
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי רב הקשרים בין המדור למציאות מקריים ושקריים, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד***