לפני שבוע בערך, החליט גל אוחובסקי שאינו יכול לשתוק עוד. העיתונאי, הקולנוען, האושיה החברתית ועתה גם, יתברר להלן, דוברם מאונס של כלל ההומואים והלסביות באשר הם, ויהיו אלו בארון, בחדר המדרגות או בגן העצמאות, הבין שהגיעו מים עד נפש. בטורו השבועי במקומון התל-אביבי טיים-אאוט בחר אוחובסקי לספר לעולם על נטיותיה המיניות של זמרת אחת, שאין לי שום כוונה לחזור על שמה, לטובת בני המזל שפספסו. אוחובסקי אמנם לא הזכיר את המילה לסבית, אבל ציין שאינו מתכוון יותר לקנות את תקליטיה של מי שעושה שקר בנפשה, כדבריו, באופן שהבהיר מעל לכל ספק מה הוא אותו שקר.
השבוע, אחרי ההדים של אותו טור, חזר אוחובסקי לעניין, והחל בהרצאה פילו-בלשנית מקושקשת על מושג האאוטינג, כשהוא נמנע הפעם מאזכור השם המפורש ומכנה את אותה זמרת יוסק'ה, משום מה. לטענתו, כולם יודעים ממילא על זהותה המינית של אותה זמרת ולכן לא מדובר באאוטינג. מצד שני אאוטינג הוא דבר רצוי - זה טוב לקהילה, כמו במקרה של טייקון המוזיקה דיוויד גפן, ובכלל, הזמרת היא הפושעת האמיתית, כי כל מי שמסתתר בארון מחבל במאבק ההומו-לסבי לדורותיו לעצמאות ולשוויון, ולתפארת מדינת ישראל.
אוחובסקי יודע שהמעשה שעשה נופל תחת ההגדרה של אאוטינג. אחרת הוא לא היה חוזר לעניין ומתפתל לאורך כה הרבה מילים. הוא גם יודע שיש הבדל גדול בין שמועה שרצה בין כ-ו-ל-ם (כלומר, ממש כל החברים לשולחנו של אוחובסקי בקנטינה הברנז'אית) לבין הצהרה הכתובה בעיתון, אחרת הוא לא היה טורח לכתוב את מאמר האאוטינג שלו מלכתחילה. יהיו מניעיו למעשה ולבחירה דווקא בזמרת זו ולא באחרת מה שיהיו, הסיבה שהטור הזה התפרסם היא שאוחובסקי רצה ככה, וזהו. מי יגיד לו לא?
תסביך רדיפה
מה שמרתק יותר היא העובדה שדרכו של אוחובסקי היא דרכה של הקהילה ההומו-לסבית כבר הרבה מאד זמן, אם עדיין קיימת קהילה כזו. זה מתחיל בקטן, כרגיל בשמועות. שמועות נבזיות, שחודרות לחלקת האלוהים הקטנה של אנשים פרטיים, והופכות אותה לנחלת הכלל, ומקבלות לגיטימציה כיוון שבתוך הקהילה, הרי, לאוחצ'ות מותר להיות מרושעות כדיוות צרפתיות. זה ממשיך בגדול: בעלי כוח, השפעה וקול ציבורי, הופכים, בשם טובתה של הקהילה ולמען האינטרסים שלה, לשופרות גדולים שמקריאים בקול את שמותיהם של אלו שאוהבים את בני מינם, אבל לא מודים בזה בגלוי.
כביכול, המניע לאאוטינג ברור: איש לא צריך להתבייש בנטיותיו המיניות, והעובדה שבכל זאת יש אנשים ש"מתחבאים" ו"מחביאים", מחלישה את העמדה הזו, כיוון שהם מוכיחים, לכאורה, שיש כאלה שכן מתביישים. מי שלא יוצא בגלוי מהארון, כאמור ואליבא דה אוחובסקי, משמש כמקל בגלגלי כרכרת השוויון לגאים ולגאות.
אלא שהמניע ההגיוני הזה - שגם היה הטיעון המרכזי בפולמוס שניהל אוחובסקי עם יעקב גלעד לפני שנים רבות - עבר כל גבול. הטיעון הזה הפך את ההומואים והלסביות מאנשים שדורשים סובלנות וקוראים לכל מיני רבנים חשוכים מימי הביניים לצאת להם מהתחתונים, מחדר המיטות ומחדר החושך, לאינקוויזיטורים, שרודפים בהתמדה את חבריהם. הרי זו ההתנהגות לה מתנגדת הקהילה יותר מכל, והנה היא עושה זו בעצמה: בודקת להומואים וללסביות בציציות ומדווחת על הממצאים לכלל החברה. במסווה של ליברליות קיצונית, הפכו גורמים בקהילה לסיוט שלהם עצמם: לפשיסטים, שאינם מרשים לאחרים להתקיים באופן שונה מהם.
מוציאים אאוט
חלק מההומואים ומהלסביות, הטוענים כי הם בסך הכל רצים אחר הצדק ואחר טובת הכלל, מרשים לעצמם לעשות את הדבר הנוגד את בסיס קיומם, וחודרים לצנעת נפשם ולהרגליהם המיניים של בני אדם אחרים. סלבריטאים, מדינאים, מיליונרים, חסרי בית לא משנה. בני אדם, שהעדפותיהם בחדר המיטות אינם מעניינו של איש, ובוודאי שאסור שישמשו כנשק נגדם.
הגיע הזמן שאנשים כמו אוחובסקי ייזכרו מה היה האאוטינג פעם: צעד נואש, של מעטים שלא רצו להישאר בודדים במערכה מול חברה פרימיטיבית. צעד אלים שההצדקה היחידה שלו, אם הייתה כזו בכלל, הייתה אלימותה של החברה ה"נורמטיבית". לאיש אין זכות על חור ההצצה לחדר השינה של אחרים, וההומואים והלסביות צריכים להרים קול מחאה קולקטיבי נגד צעדים שפלים כאלו. חלשה ככל שהיא נראית כשיש כאלה שעדיין מסתירים, הקהילה נראית הרבה פחות טוב כשהיא הופכת לאויב של עצמה, ובכך היא גם מקלה מאד על עבודתם של אויביה האמיתיים.