מאז שהכותל בידינו האווירה בירושלים מחניקה מתמיד. המבוגרים ברחוב מחייכים, וכולם לוחצים ידיים ומברכים פתאום זרים ברחוב לשלום. אבל אני יודעת שזה רק בדמיון שלהם, כי בתוך הבתים, לפחות בבית שלי, הדברים גרועים מתמיד. אמא גילתה שלקחתי טרמפים לתל אביב למרות שנשבעתי שאני ישנה אצל גברת שפירא. בחיי שלא האמנתי שהיא תטלפן בשבת. אני מרגישה רע כי אני יודעת שהיא מתגעגעת ליונתן, ואני זה כל מה שנשאר לה היא בחיים. הרגשתי רע עוד ביום חמישי האחרון, יום גורלי בו הכל השתנה.
לוויתי מחברתי הטובה ציונה מכנסי ג'ינס גזעיים שקיבלה מאמריקה ונסעתי לתל אביב עם אחד, שמעון, שהתעקש שאקרא לו פול. הייתה לו וולבו חדישה עם ריח של אוויר הרים צלול עד שהגענו לפיתחת העיר, שם היא התמלאה בריח לימונים כבושים ופיתות. בדרך אספנו צעירה בחליפה מנומרת ומזוודה, שירדה מזוטובוס והיו לה ריסים ארוכים, ופול-סיימון אמר שהוא מכיר אותה ממקום כלשהו, והיא לא זכרה. היא הסיעה אותנו לבניין בדיזינגוף. עלינו לדירה בבית מספר 40, מדרגה-מדרגה, אני מדלגת אחת, אחת פול ושתיים הצעירה המנוקדת. אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש. עלינו לאט, אבל בביטחון, עד לדירה המצויירת. היו שם שטיחים על הרצפה וריח עשן מתקתק, כמו בכנסיה. מספר בחורות יפות ישבו שם ועישנו סיגריות, ואני לפתע נבהלתי להיכנס, וכמעט הסתובבתי ללכת אבל אז מישהו תפס אותי ביד.
ז'ק קטמור פנה אלי בעיניים נוצצות והציע לי חיבוק. כל כך התביישתי והורדתי את העיניים לסנדלים, אבל הוא חייך וחיבק אותי. זה היה מאוד מרגש, ומבלי שיכולתי לשלוט בעצמי, התחלתי בוכה כמו ילדה קטנה.
ברחתי כאחוזת אמוק מסלון הבית ונכנסתי לחדר צידי. אף אחד לא שם לב, כי כולם היו עסוקים בניסיון להדליק את הסיגרטה ללא הצלחה, כי הרוח שז'ק עשה הקפידה לכבות אותו ולחרב כל סיכוי למעוף. אחרי שיבשו הדמעות, התבוננתי על הספריה הענקית, שהייתה מלאה בספרים בצרפתית. סרקתי את המדפים שוב ושוב, ולא מצאתי אפילו ספר ניצחון אחד.
הרגל השלישית של ז'ק
שני בחורים ישבו במרפסת ודברו בצעקות על נאומו של אשכול ברדיו ואיך שיצא מנצח מכל הסיפור הזה. ז'ק הגיע עם מיץ תפוזים שסחט בעצמו, הוא חייך והרשיתי לעצמי ללטף אותו בזקן. כששאל אותי למה בכיתי, סיפרתי שרק השבעה הסתיימה ואיך כולם חוגגים בחוץ, ואני רק רוצה לצרוח, והוא פשוט שתק והביט בי. תיארתי לעצמי שהוא בטח מרחם עלי אבל משהו בעיניים שלו אמר לי אחרת. הוא הרגיש איתי ביחד את הכאב, ואמר באנגלית כי "אנשים לא יודעים כמה האבל דומה לדיכאון וכדי להמשיך בחיים צריך לבחור בהם". שני הבחורים בחוץ נכנסו גם הם לחדר, ואחד מהם שם תקליט של הלהקה פינק פלויד והתיישב לידי.
קצת פחדתי להיות מוקפת בשלושה בחורים צעירים שכאלה, אבל בסך הכל האווירה היתה של חברותא. לבחור שהתיישב לידי קראו אמנון סלומון. לאחר היה שיער בהיר וארוך, אפילו יותר ארוך משלי וזה נורא הצחיק אותי. הוא הסתובב עירום והתחיל לקלל את יוסל ברגנר, ואמר שהסוריאליזם שלו מוחשי כמו התחת של בריז'יט בארדו, שהיה מוצק לתפארת לדבריו. סלומון סיפר לי שהוא שכב איתה לפני עשור בצרפת, ומאז לא מצליח לצאת מזה. הוא סיפר לי על סרט שהם רוצים לעשות ושאני אתאים אייזן לתפקיד הראשי אבל אז, ז'ק נכנס ואמר שהוא הולך להביא עוד אל.אס.די ושאני אחכה לו.
חיכיתי שהוא ייצא את הבית, אבל במקום זאת הוא הלך לשולחן התקרובת ומרח לעצמו חומוס על הפנים. האיש עם השיער התחיל לצרוח עליו שיפסיק עם שיגעון הנשים שלו, אבל ז'ק חייך אליי וליקק את השפם החום-בהיר שלו, ששיווה של מראה של טאפט.
קטמור הפעיל את מקלט הרדיו ואז, הבחורות היפות קמו והורידו את החולצות שלהן, כאילו הן מתחרות בתשומת ליבם של המאזינים. איך שלא יהיה, הן כנראה הרגישו חופשיות אבל אני, נורא התביישתי ולא הסתכלתי עליהן. המוזיקה המיוחדת חדרה לי דרך הנקבוביות בצוואר ישר לתוך הבטן. המצב רוח שלי היה פתאום על הכיפאק אבל הרגשתי כי על הרגלים, שלי זוחלות מאות נמלים קטנות ואיכשהו מרוב פחד, לא הסתכלתי.
השעות עברו במהירות, והבית התמלא בחבר'ה מכל הסוגים והגילים. ז'ק חייך אלי מידי פעם מן הצד השני של החדר, הוא אחז במותניה של דוגמנית יפיפייה שזיהיתי את פרצופה מיומן הקרן הקיימת שיונתן שמר שנתיים בסמוך למיטתו. בחוץ כבר היה חושך, ולא ידעתי כיצד אחזור לירושלים, התרוממתי מן הכיסא וראשי סחרחר עלי, הבחור עם השיער האורך, שלא מש מימיני, לחש לי לאוזן, "את סייחה פראית ירדנה, את תאנה מתפקעת מדבש". דמיינתי איך אמא מכבה את מקלט הרדיו ומתבוננת בדאגה מהחלון וידעתי שהמלחמה לא באמת תמה, ידעתי שזו רק ההתחלה.