הבקרים של יום הזיכרון זה בלומפילד אחד גדול. אנשים רצים להספיק את שריקת הפתיחה, ובמוספי יום העצמאות כבר מוכנים עם התשובות של האנשים ברחוב ל"מיהו ישראלי".
"ישראלי הוא מי שמגדיר מיהו ישראלי", הוא היה עונה להם אם רק היו שואלים אותו (תמיד בימים כאלה היה מחפש עיניים של עיתונאים ברחובות העיר, מאלה שעושים סקרים מסוג זה), אבל כמו במקרים אחרים, הוא נשאר רק עם תשובות. כיסיו היו מפוצצים בתשובות, בעיקר בליליות, אז היה מזיע מעודף אפשרויות בהן כבר לא יכול היה לברור.
כשהיה ילד היה מתחיל להסתרק באופן קבוע שתי דקות לפני הצפירה, ואז, כשהיא הייתה עולה מהמגדל הגבוה בחורשה שליד הבית-ספר, המסרק היה נשמט ממנו ותופס אותו לא מוכן; הקפאת המצב גירתה אותו שוב ושוב. היום, כשכבר גדל, הוא מכוון שזה יתפוס אותו באמצע הנסיעה. אפילו לא עוצר לפני זה ומחכה מחוץ למכונית כמו כולם; נוסע, ואז מקבל את זה ככה פתאום. הוא היה רוצה להגיע למצב הפתעתי, כמו שפעם.
קריית שאול כבר עמוסה מכל הצדדים. אפשר לנסוע דרך המשתלות, אולי לקצר דרך איפה שהיה פעם "איש הציפורים", אבל עדיף לשים את האוטו על איזה אי תנועה וללכת ברגל.
מה שטוב בימי זיכרון ושאר ימי חנייה קולקטיביים, חשב לעצמו בזמן שזרק את המכונית על אחת המדרכות, זה שהחולירות לא נותנים דוחות. אם הם היו חושבים על זה טוב-טוב, הם היו רואים שהם שוב יוצאים אידיוטים; הם צריכים להחליט פעם אחת ולתמיד אם הסיבה לחנייה לא חוקית רלוונטית או לא לקבלת דוח. הרי אם הם היו נאמנים לעצמם הם לא היו נותנים לשכול קולקטיבי לקבוע דוח חנייה, שכן היו פוסחים לו על הפעמים האחרות בהן באמת התכוון לכך שהפקח/שוטר הוא יקר בפתקים המוצמדים לווישר מכוניתו בזמן שפירק סחורות. אם הכל- אז שיהיה הכל.
הוא צריך לקפוץ בין שני קברים. הוא לא יודע את המספור שלהם, אבל יודע את הדרך- יש מדרגות שמפצלות. הוא מגיע אל האחד ומתנצל בפני האחר שהגיע אליו שני (כל שנה הוא מחליף סדר למען הלויאליות), לפעמים משכנע אותו (או את עצמו, אבל הוא לא יכול להוכיח זאת) שהוא לא צריך להתרגז שהוא השני שהוא בא לראות אותו, שהוא בכלל צריך להרגיש טוב עם זה, שהוא בעצם הפינאלה. הוא מקפץ בין שניהם כמו שהוא עושה עם השלט רחוק בשידורים ישירים מאוחדים; תמיד ערוץ מסוים מקדים את האחר בכמה מאיות השניה. זה עובד טוב כשיש שתי טלוויזיות דלוקות. "אני חושב שקוראים לזה סינכרוניזציה", אמר לעצמו אבל אף פעם לא בדק (מושגים פתוחים היוו בשבילו אימון מוחי, לכן לא טרח לבדוק). הוא אוהב לשמוע איך 'אל מלא רחמים' של אותו אדם משיג את עצמו בערוץ אחר. הוא נזכר שפעם, במשחק של מכבי, הקול של יורם ארבל הקדים כל שלשה של ג'מצ'י ואנשים התרגזו כי "זה פותח עין על הזריקות". אז, הוא לא ידע מה זה סינכרוניזציה. הוא מנסה להשאיר את זה ככה כיום.
הפנים של ההורים בבתי העלמין מסבירי פנים יותר ויותר בכל שנה. הם תמיד באים לקראתך, נותנים לך להרגיש בנח. זה אפילו גובל בהתנשאות. הפנים של זה ששם לב לכך מתחפרות יותר ויותר בכל שנה. עדיף לא להרגיש כלום. הוא היה רוצה לא להרגיש כלום כמו אחרים. הוא שונא שהוא תופס מצבים, תנועות גוף.
הוא לא מכיר את רני מהקבר הראשון שהוא הולך אליו כל שנה, אבל הוא בחר בו באופן אקראי כי זה הדבר שהכי קרוב לבחירה של מוות, כי לאף אחד אין תשובה באמת, אז ככה הוא בחר ברני, על סתם. להחזיר לבחירה באותו נשק בשביל אמא של רני, ששואלת את עצמה כל שנה "למה-למה". עם השנים זה נחלש. עם השנים הוא כבר ידע לזהות מי לא הגיע או מי נתקע בעבודה, או מי סתם השתפרו לו החיים. האשה המלאה עם השמלות הפרחוניות- עוד כמה שנים כבר לא תוכל לעמוד ויביאו לה כסא. והאחיינית של רני, היא גדלה יפה. מאוד יפה. העצים שליד כבר מכסים כמעט הכל. בשנה הראשונה הוא שמע שרני צעק שזה לא בסדר שמצטלמים לפני העלייה למוצב, שזה עושה מזל רע. הוא חשב על זה שאם הוא היה שם עם אותו רני על המוצב, הוא לבטח היה צועק "יאללה, צילום אחרון", דווקא. בשביל לשבור את הגורל, בשביל שיצא EVEN.
הוא לקח עוד שלוק מהמינרלים שחילקו בכניסה, נשען אחורה על הגדר, ובדק אם שם את המדבקה בצד שמאל. מצחיק אותו שלפעמים יש כדורגלנים ששמים גול ובמקום לנשק את הסמל של האגודה הם מנשקים את הסמל של החברת בגדים. "אבל אולי הם עובדים על כולנו, עושים פרסומת סמויה בלי שאנחנו יודעים. אולי הם חכמים יותר מכולנו". זה הצחיק אותו, האפשרות הזאת.
אבא של תומר מהקבר השני שהוא הולך אליו, מעדיף ללכת לטקסים של הבית- ספר, כך למד עם הזמן. יותר נח לו שם, פחות צפוף. הוא גם שונא להיות מובך בשביל הפרצופים שבאים לחזק אותו; איך הם כל הזמן הולכים על ביצים לידו. אחרי שתומר מת הוא פתאום גילה את החיים, אפילו חייך יותר. כולם קיבלו את כל השיגעונות שלו אחרי זה. "זה בסדר, הבן שלו מת", מישהו אחד אמר לפני כמה שנים אחרי שאבא של תומר חזר מטיול עם צבע בשיער; הוא החליף באותה שנה עם אשתו והיא הלכה לטקס של בית הספר. שנה אחרי זה חזרו כל אחד למקומו.
הוא חשב על זה שלא יידע מה לעשות אם מישהו קרוב אליו ימות. מישהו ממש קרוב. כמו בכל שנה בקריית שאול הוא חיפש את ארל'ה, המורה להתעמלות שתמיד ניצב באותה פינה. הוא הולך אליו כל שנה שהוא לא יודע מה לעשות כבר עם המחשבות שמציפות אותו. הולך להגיד לו שלום בשביל לפגוש אותו עם לחיצת היד הזאת שלו. היא כל-כך חזקה, שהיא מורידה ממנו את הכל המחשבות האלה.
כבר שנים שהוא לא קונה עיתונים ביום העצמאות. זה מרגיז אותו שהם כבר יורדים לדפוס ביום הזיכרון, שהכתבות של יום העצמאות מוכנות כבר לפני כן. "אם היה לי עיתון", חשב, "לא הייתי מתחיל לעבוד עליו דקה לפני יום העצמאות". אבל זה כנראה לא אפשרי. כלום לא אפשרי ובעצם, מה זה משנה?