פה ושם בשכונת התקווה, לא הרחק מבגדד ובצרה

ככה הם הולכים בין דקלים המטילים צילם הרוטט על אבנים חמות וריחם הדבשי של התמרים מתערבב בריח התה השחור המבושל על גחלים בבתי הקפה, ואז הוא עוצר וקונה לה לחמנייה מתוקה מצופה שומשום. כמה שניסתה בשנים שבאו אחר כך לאפות לחמנייה בטעם כזה לא הצליחה.

כל כך הרבה שנים היא חיה ורק עכשיו בפעם ראשונה תחת השמיכה, שמכסה גם את ראשה, שתרגיש את החושך עוטף אותה מכל הצדדים, היא חוזרת לשם, לילדה שהיתה לפני שנחרב לה הכול.

כמה חודשים אחרי שמת סעיד נכנסה נג'יה למיטה ולא הסכימה לצאת, שכבה בשקט מחבקת את בובת הסמרטוטים הקטנה, מוסתרת שאף אחד לא יראה אותה בטעות, וחיכתה לשבעה שלה.

היא מקווה שהשבעה שלה תהיה מכובדת כמו של סעיד. כי עוד מלפני שמת ולא ידעה שימות (מת פתאום), קנתה לשבעה שלהם קפה, תה, סוכר, קמח ושמן לכַּעְכַּעת שבטח יכינו השכנות וגם שמה בתוך קופסת פח ריקה של זיתים כסף שחסכה שלא יחסר לברכות שצריכות להיות טריות ואי אפשר לשמור בארון עד שיגיע הרגע.

קראה לבנות ואמרה — זה בשביל שלא תצטרכו להוציא עלינו גרוש אחד אחרי שנמות, גם ככה יש לכם הרבה על הראש. הם כעסו נורא — אוף, אמא, על מה את מדברת, אמא?! כמו כל האנשים שמסתובבים בעולם וחושבים שאליהם המוות לא יגיע. היא לא כזאת, היא לא תשב ותחכה שיקרה ולא תהיה מוכנה, כי היא את המוות מכירה יותר מדי טוב והוא לא טורח להודיע מתי הוא מתכוון לדפוק בדלת. אמא שלה מתה בלידה של סְחַאק אחיה, היא היתה בת שנתיים ואבא שלה גידל אותם שמונה שנים, ואז גם הוא מת. יום אחד היו לו כאבי בטן חזקים ועד שלקחו אותו השכנים לבית חולים, כי רצה בוכה לקרוא להם, התפוצץ משהו בתוך הגוף שלו והרג אותו. אחרי שגדלה ושמעה שאם היה מגיע יותר מהר לבית החולים היה אפשר להציל אותו, היתה חושבת כמה החיים שלה היו אחרים אם אבא שלה לא היה כזה גיבור וסובל בשקט.

אח שלה עבר למשפחה של אחד הדודים והם דאגו לו, כי בן זכר זה לא כמו בת יתומה שיצטרכו לפרנס ולחתן. אותה מכרו למשפחה עשירה שחיפשה משרתת.

המזל הטוב שלה היה שהאמא במשפחה הזאת, היתה אישה טובה והתנהגה אליה יפה תמיד ועוד יותר אחרי שהצילה ממוות את הבת שלה, לולו, שהיתה רק בת שלוש כשרצה לרחוב בלי שאף אחד חוץ ממנה, נג'יה, שם לב. היא משכה אותה ברגע האחרון מִמִתַַחַת גלגלים של עגלה וסוס. אחרי זה הרגישה האמא שהיא חייבת לה את החיים של הילדה ואפילו דאגה לחתן אותה עם סעיד, אחרת מי יודע אם לא היתה נשארת בלי חתן ובלי ילדים עד סוף החיים שלה.

עד התַסכּית גרו אצל אותה משפחה. היא המשיכה לעבוד אֶצְלַהֵם, וסעיד, חוץ מזה שסידר להם כל מיני דברים בבית, היה יוצא משם לעבודה שלו. שמוליק וויווי שנולדו להם היו כמו בובות צעצוע של לולו, שכבר גדלה ועמדה להינשא בעצמה.

כשנולד לה בן בכור לא היתה שמחה ממנה, אז החליטה לקרוא לו שמואל על שם אביה. סעיד לא כל כך רצה, אבא שלך מת צעיר, אמר, אבל היא סתמה אוזניים והוא, כמעט כמו תמיד, ויתר לה. ויווי נולדה שנתיים אחר כך ואז תשע שנים שלמות נעצר הרחם שלה עד שהביאה את תהילה. אחרי שגם היא נולדה תכננו היא וסעיד לעבור לבית משלהם כי הצליחו להשאיר לעצמם קצת כסף בצד, אבל הגורל רצה שהעולם התהפך עליהם וכולם עלו לארץ ישראל וגם את הקצת הזה גזלו העיראקים, יימח שמם וזכרם. אח, איזה חיים קשים היו לה וכל פעם שהיה משהו טוב, איזו תקווה קטנה שיהיה טוב, קיבלה צַ'פְּחָה על הראש.

בימים שלפני העלייה הלכה להיפרד מאחיה. עד אז לא היו בקשר, הדוד לא נתן להם להיפגש, אולי התבייש במה שעשו לה. סחאק, כבר גבר, אמר לה שהחליט לא לוותר על הנתינות ולהישאר בעיראק, כי שמע שלארץ ישראל מגיעים המון אנשים בבת אחת ואין מספיק בתים, ואפילו אוכל אין. היא ענתה שגם אם היו רוצים להישאר זה מאוחר מדי כי מי שוויתר על הנתינות לא יכול להתחרט, חוץ מזה שהיא וסעיד בעלה לא מתחרטים, המקום של היהודים היום זאתִי ארץ ישראל והיא מקווה שלא יקרה לו שום דבר רע בזה שהוא נשאר, כי אפילו שהעיראקים היו תמיד בסדר עם היהודים שלהם חוץ מהכמה ימים של הפַרְהוּד, עכשיו הכול השתנה, ומי יודע מה יהיה. סחאק רק חיבק אותה ואמר, "אמן תצליחו בארץ הקודש." ועוד אמר שהוא מצטער ומבקש ממנה סליחה שלא גדלו ביחד, שלא היה בחתונה שלה ולא הכיר את הילדים שלה. אמרה לו שאין על מה לסלוח כי היה קטן והוא לא אשם בשום דבר.

ככה נפרדו לעולמים, לא היא יודעת מה קרה איתו ולא הוא יודע מה קרה איתה.

אחרי העלייה גם המשפחה שעבדה אצלה כל החיים, נעשתה ענייה. אבל גם אז, אפילו שבקושי הסתדרו בעצמם, היו שולחים לה ולסעיד מחיפה איפה שעברו לגור, כל שנה מתנה במעטפה בראש השנה ובפסח, יש אנשים שלא שוכחים את הטוב שעשית בשבילם.

סעיד והיא התגלגלו למעברה ואחר כך העבירו אותם לשכונת התקווה, כולה בוץ וחול, רחובות כל כך צרים ששני אנשים בקושי עוברים בהם יחד, הולכים בין עמודי חשמל שנראים כאילו כל רגע עומדים ליפול. כל מקום שהלכת ראית גברים בגופיות לבנות יוצאות מהמכנסיים חאקי הקצרים, כאלה שאפילו בן גוריון לבש, עם כובעים טמבל, מזיעים בשמש, בונים בתים חדשים.

ועכשיו היא כועסת על הבנות שמפריעות לה כל רגע, נכנסות ויווי ואחריה תהילה — "אמא, די." "אמא, את חייבת לאכול משהו." "אמא, בבקשה." והיא בקול שמגיע מרחוק מִמִתַחת השמיכה מתחננת שילכו ויעזבו אותה, היא רוצה להישאר בַּזיכרונות.

בוקר חורף בחצר של הבית הקטן שקיבלו בתקווה, שמש קרה שולחת אור והיא וראשל, שעברה לגור בבית על יד ושהכירה עוד מבצרה, עומדות ומכבסות יחד. על מדורה קטנה שמה פַּיילַה מפח ואת החיתולים של תהילה בתוך מים רותחים היא מסובבת במקל. אחר כך זורקת אותם במקל לפיילה עם מים קרים וראשל עוזרת לה לתלות אותם על חבלים שסעיד ופואד מתחו בין שני הבתים. התלתלים של תהילה התינוקת מציצים מתוך העגלה הקטנה שהגלגלים שלה גדולים וגבוהים והעיניים הענקיות השחורות שלה עוברות ממנה לראשל ומראשל אליה מחפשות חיוך, ואז מתוך הבית יוצאות ויווי שלה ומדליין הבת של ראשל במגפיים מגומי בדרך לבית ספר מנופפות לתהילה, "שלום, תילולי!" ותהילה צוחקת צחוק מתגלגל שנכנס לה עכשיו לתוך הזיכרון וגם הצעקות של ויווי כשהילד הפרא אדם צחקו, הבן של השכנים ממול, רודף אחריה מנסה למשוך לה בצמה.

השכנים האלה ממרוקו, תשעה ילדים גידלו וכל היום צרחות — "מרי, סימונה, ג'ורג'ט, arrêt! אררט! מספיק לריב!" ויותר מכל השמות עלה לאוויר השם של צחקו, עד שהעגלון שעבר עם החמור המסכן שלו שסחב את העגלה עם שקי המלט והאבנים לכל הבניינים שבנו מסביב, שאל יום אחד את צחקו אם הוא רוצה לעזור לו בסחיבות, ומאז הפסיקו לשמוע את השם צחקו לכמה זמן. היא וראשל החליטו שאין ולא יהיה להם עסק עם המשפחה הזאת, מכות וקללות כל היום, אללה יִסְתֻר!

אח! כמה שמחה כשראתה את ראשל ופואד מגיעים לתקווה. היא היתה יתומה ומשרתת ובגלל זה לא היו לה חברות, רק אחרי שהתחתנה הכירה את ראשל, בזכות זה שסעיד ופואד עבדו לפעמים יחד.

הרבה מנחמים הגיעו, כי הם בשכונה כמעט מההתחלה שלה. מזל שסעיד מת בקיץ, אז לקחו מהבית כנסת ומכל השכנים כיסאות ושמו בחצר. הרסו לה את הנענע ששתלה והיא לא תשתול חדש כי זהו, היא גמרה. אפילו הרופא שיניים שתהילה עובדת אצלו הגיע לנחם. אמר סליחה מאשתו שלא באה כי יש לה מרגרינה. היא לא הבינה למה בגלל מרגרינה לא מגיעים לשבעה ומזל ששתקה ולא שאלה כלום, כי אחר כך הסבירה לה תהילה שהדוקטור אמר מיגרנה ומיגרנה זה כאב ראש חזק. יש לו אוּסוּל לאדון דוקטור, הוא ישב על ידה ואמר שהוא מצטער על בעלה ושהיא יכולה לשמוח שיש לה ילדה כל כך טובה, חרוצה ומחונכת. היא לא רצתה שתהילה תעזוב את בית הספר אבל לא היתה להם ברירה. כמה זמן יכלה להמשיך לעבוד כמו החמור שסחב את העגלה הכבדה לבנאים, וסעיד צהוב וחולה — הרס לעצמו את הכבד בעראק ששתה מהייאוש. כן, טוב לה לשכב ככה בחושך ולחכות וללחוש שוב ושוב שמוליק אִבְּנִי, בדאלק, שמוליק, בדלאק, אבני שמוליק.

"מלכה בנשמה" מאת נורה חורי חיים, עורכת: מירי רוזובסקי, 198 עמודים, שתיים בית הוצאה לאור